אני שונאת את פורים. זו האמת. כל העניין הזה של "מוכרחים להיות שמח" – זה לא עובד לי.
ובגדול, זה חג אנטי-אימהי לדעתי. כאילו לא משנה מה תעשי ולא משנה כמה תנסי להערים על החג, הוא יוכל לך. תתחילי להתארגן כבר בחנוכה על תחפושות, תבדקי עם כל ילד וילדה מה משאלת הלב הכמוסה שלהם, תגשימי את כל החלומות, תקשיבי בסבלנות כשהם מחליפים שמונה פעמים את ההחלטה, ותסכימי, תדאגי למדידה מוקדמת ערב קודם ותשמעי מכולם שהתחפושות הן בדיוק-בדיוק מה שרצו, תקומי שלוש שעות לפני ההסעה ותתחילי לאפר בנחת אחת אחד – כל אלה, פשוט לא משנים.
התחפושת הכי יקרה תגרד לו והוא יצא מהבית עם חצי ממנה; ההבנה שרכשת לו תחפושת שכוללת חרב תכה בך רק רגע לפני שהחרב מכה בכל ילדי ההסעה; תגלי שאמבפה הוא בכלל שחקן שחום עור ושלבן שלך יש יומרה ברורה למראה זהה שלו, כולל כפות ידיים ושוקיים; הפאה לא תיתפס בשיערה כמו שנתפסה אתמול בחזרה הגנרלית; הוא יגיד לאחותו: "את נראית נורא" שלוש דקות לפני שההסעה עוברת. היא תבכה. האיפור ימרח ובדיוק אז הקטנה תמשוך לך את היד ותספר לך- שאחרי שכפתרת בגד גוף מעל גרביון בחמישה טיק-טקים, הוספת מעליהם חצאית טו-טו של עשר שכבות ונעלת את כל הקונסטרוקציה בכנפיים ששוקלות יותר מהמסה הקריטית של הגוף של בת הארבע, היא צריכה דחוף-דחוף-דחוף "להתפנות".
אז אני לא אוהבת את פורים והאמת, שגם לא כל כך מתחברת לסיפור המגילה. כל העלילה המלחיצה הזו, שאני ממש מודעת לסופה, מצליחה לעורר בי כל שנה מחדש את החרדה. אולי היא קשורה לנשים שנקראות למשתים, אולי לצורך להעביר ימים על גבי ימים בשמנים ובשמים לפני שתהיי ראויה להיקרא אל מלך – אין מה לעשות, זו אינה המגילה שלי. או כך לפחות היה עד שגיליתי בין כל המילים המסובכות את הפסוק הזה:
"וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת-כָּל-תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית (אסתר ט, כט)".
כן, כן, זו היא שכתבה. היא ולא שרף, היא ולא מלך, היא ולא דוד, היא ולא יד השם, היא. וזהו. מאותו הרגע, זו כבר הייתה המגילה שלי, ולו רק מפני שזו הפעם היחידה שמיוחסת לאישה במקרא פעילות של כתיבה ותיעוד. אסתר כתבה את ההיסטוריה ואסתר החליטה כיצד נזכור.
ברגע שהגילוי הזה שכן בי, פתאום היו ברורים לי גם קולות נשיים אחרים שנובעים מתוך המגילה הזו. קולות שבדרך כלל אנחנו לא כל כך זוכים להיחשף אליהם. קולה של ושתי שמסרבת להגיע אל המשתה כשאחשוורוש קורא לה, קולה של זרש – חורשת המזימות האמיתית בבית המן. נשים שמניעות סיפור, שלוקחות בעלות על הסיפור, שמעצבות מציאות ובסוף גם מכריעות אותה.
ואחרי כל זה, אישה גם מספרת את הסיפור. מעשה הכתיבה במגילה קובע את כל התפניות הקריטיות ביותר. גורלות נופלים, אגרות נשלחות, ספרים נפתחים, והכל נכתב בידה של סופרת. והיא, היא בעצמה, מזכירה לבאים לבוא בקריאתם את המגילה שאת המציאות הפכו בני אדם. הם שקבעו גורלות ופורים גם הביאו באבל וצעקה משותפת למהפך.
כשהבנתי שזו אסתר שם מאחורי המקלדת, פתאום הייתה ברורה לי עוד יותר נקודת המפנה של המגילה בפרק ד': "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי. וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר."
מרדכי שולח אותה למשימת חייה והיא אומרת כן, אבל לא לבד. הרגע הזה הזכיר לי שיר שאהוב במיוחד ברגעים של כאוס פנימי שכתבה עטרה גבריאלי: "כשאני לא יודעת מה לעשות / אני הולכת להכניס כביסה / שתהיה עוד אחת בבית / שמסתובבת סביב עצמה".
ובאמת באמת, זו התמצית של "לך כנוס את כל היהודים".
אנחנו בשבר גדול גדול, והחרדה עצומה. אני מפחדת, אומרת אסתר. עכשיו קומו ותפחדו יחד איתי. אני לא יודעת אם אני חוזרת מהמלך הזה, ואני גם לא כל כך יודעת מה אני אומרת לו בשלב הזה של הדרך, אבל עכשיו אני אעמיס את מכונת הכביסה שלי ואני כבר לא לבד.
לך. כנוס. את. כל. היהודים. והנה כל סיפור ההצלה של העם היהודי, אז- ובוודאי בוודאי גם היום. ואם נוכל לקחת רק מילה אחת מתוך הפסוק הזה איתנו אל המסע הארוך והקשה והמפחיד שאנחנו צועדים בו כעם בימים האלה, אני אקח את המילה "כל". כנוס את כל היהודים, או שאני לא הולכת.
אני לא יודעת להציל רק את הגברים, או רק את הנשים, או רק את הילדים, או רק את תלמידי החכמים, או רק את הלוחמים. אני לא יודעת להציל רק את אוהביי או רק את אוהביך. כנוס את כולם. וגם אני ונערותיי נצום, כי אני חלק ואני שייכת ואני מפחדת. ותפחדו איתי, תאמינו באמת בכנות הטהורה של הכוונות שלי, אישה חכמה ויפה מול מלך גדול ומפחיד, ותהיו איתי שם.
והוא הולך, החכם ממנה, המנוסה ממנה, האחראי לה, ועושה כדברה. כי הוא מאמין בה. והיא לא מביאה את הגאולה מיד. פרק ועוד פרק, והמתנה, ושיאים קטנים וכמעט התרסקויות גדולות, ובסוף בסוף, ישועה.
למה הן חשובות כל הפניות הקטנות האלה?
עבורי כקוראת, המהלכים האלו של אסתר הסופרת, קריטיים כדי לייצר את תחושת האמון בה, כדי לחזק את תחושת השייכות אליה, כדי לרצות בהצלחה שלה כבת עמה, כאישה, כמעט כחברה.
מפרק לפרק, כולנו אסתר. היכולת שלה להציג לקוראת את כל הפניות הקשות בדרך היא גם אסטרטגיה מרתקת של ניהול משברים ואחרי שנים של טיפול במשברים כאלה ואחרים, אני חושבת שאני יכולה לזהות את העוצמה המיוחדת של שיטת העבודה הזו. אסתר לא מבקשת את כל הקופה בבת אחת. פלח, ועוד פלח. מרכיב ועוד מרכיב, לאט לאט נבנה האמון ובמקביל גם מתעצם הכוח שלה כמנהיגה ולא פחות מכך – גם האמונה שלך בעצמה, לפני הכל.
"תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי", אומרת אסתר רק אחרי המשתה השני, לפני שהיא חושפת בפני המלך והמן את כל הקלפים. לפני הכל נפשי בשאלתי, ורק אחר כך עמי בבקשתי. אבל נפשי ועמי חיים בתוכי בד בבד, אין לאף אחד מהם קיום ללא קיומו השליו של השני.
כמה אמפתיה אנחנו יכולות לגייס, אם נחשוב על המקום שבו פוגשת הנפש שלנו את העם שלנו. ובכמה אורך רוח ועין טובה נזכה, אם נדמיין את המקום שבו פוגשת נפשו של אדם החושב אחרת ממני את העם שלנו. אני והוא, אותו עם, נפש אחרת. חרדה, כואבת, מייחלת, אבל באותו העם. אני וגם הוא עמנו בנפשנו.
וכמו אסתר, לקחת את השמיים הקודרים, זרועים עננים מאיימים, ולפרק כל ענן, לתת לו שם, להבין שבין ענן לענן יכולה לחדור קרן אור, ולאפשר לה להיכנס גם כשהמציאות קשה מאוד.
טלי וייס כתבה בשירה "דבר קטן": "אגש אל הדבר הקטן / אשב ואביט בו בשקט / אלחש אליו: פצע / אינך חזות הכל ואתה תחלים / אני רואה את זה קורה / אני רואה / השמים אינם נופלים / כשענן אחד מתפרק".
ואם נוכל לצאת מקריאת המגילה עם תפילה אחת, אולי תהיה זו התפילה לאפשר לכל ענן לעמוד בפני עצמו בלי להיקלע אל סופה גדולה. גם מתוך משבר גדול, אנחנו חייבות לשאת עיניים אל קרניה של השמש, לתת להן לחדור בינות לעננים ולשטוף כאבים שאינם חזות הכל. זהו הזמן לשאת עיניים אל אותן קרני שמש מנחמות – יחד, מכונסים, כל היהודים, בתפילה לאורה ושמחה וששון ויקר.
פורים שמח.
