"לא תרחיש מופרך: כך עלולה ההפיכה המשטרית לסכן את חסכונות הפנסיה". זוהי כותרת כתבה שפורסמה לאחרונה ב"דה מרקר"; כמה ימים לאחר מכן הופיעה כתבה נוספת עם כותרת דומה.
נניח בצד לרגע את התעמולה התקשורתית, ונתייחס לתוכן: עד כמה סערות בשווקים הפיננסיים (שמקורן הפעם בתבהלת שווא), משפיעות על חיסכון שמיועד לטווח הארוך ביותר? ובכן, התשובה היא שהשפעות מהסוג הזה הן זניחות כנראה, משלוש סיבות. הראשונה היא שבחיסכון שנועד למימוש רק בעוד שנים, ודאי כשמדובר בעוד עשרות שנים, לאירוע נקודתי אין השפעה מהותית. בעשורים האחרונים עבר שוק ההון עליות ומורדות, כולל משברים אמיתיים ודרמטיים, אך התשואה הממוצעת לאורך השנים הייתה חיובית ואף נאה.
הסיבה השנייה היא שכיום יש פיזור גדול מאוד של השקעות הפנסיה, ובמסגרתו החשיפה של הפנסיות לחו"ל ולמט"ח היא גבוהה יחסית, כך שהשפעתו של משבר מקומי היא מוגבלת. הסיבה השלישית היא שבקרנות הפנסיה, בניגוד כמעט לכל החסכונות האחרים, קיים מנגנון שמבטיח תשואה על חלק מסוים (30%) מהכספים, כך שגם במקרה של ירידות – אותו מנגנון יעניק תשואה חיובית על הכספים הללו.
הניסיון לקשר את גורל הפנסיה לרפורמה המשפטית והשלכותיה הוא מעניין, מכיוון שכאשר בוחנים מי הם דוברי הכאוס והמתלהמים הגדולים ביותר בקרב מתנגדי הרפורמה, מוצאים ביניהם אישים כמו אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, דן חלוץ, יאיר גולן, בוגי יעלון ואחרים. מלבד העובדה שמדובר לרוב באישי ציבור שלא קיבלו את אמון הציבור ולא נכנסו לכנסת (רובם כשלו גם במסגרת תפקידם הציבורי), מוצאים ביניהם מכנה משותף נוסף: רובם ככולם זכאים לפנסיה תקציבית על חשבון המדינה, ולא סתם פנסיה אלא קצבה גבוהה במיוחד ומובטחת, שאינה מושפעת כלל מתנודות השוק ומהתבהלות שהם מייצרים. אליהם אפשר לצרף גם בכירים במערכת הביטחון לשעבר, שופטים לשעבר, סגל אקדמי בכיר ועוד, שמצטרפים לניסיונות לערער את בחירת העם.
אחת הטענות המרכזיות של אותם פריווילגים שנהנים מפנסיה שמנה על חשבון הציבור, היא הפגיעה הצפויה לדבריהם בזכויות הפרט ובשוויון. אז בואו נדבר רגע על שוויון בנטל. בשנה שעברה סך ההתחייבות של מדינת ישראל לתשלומי הפנסיה התקציבית – אותה פנסיה שמשולמת מקופת המדינה בין השאר לשופטים, אנשי מערכת הביטחון, נבחרי ציבור, מרצים באוניברסיטאות ועוד רבים וטובים – עבר את הרף של טריליון שקל. בכל שנה משלמת מדינת ישראל עשרות מיליארדי שקלים לפנסיות הללו, והחוב הזה עתיד להיפרע במלואו אי־אז לקראת שנת 2100.
בזמן שרבים אחרים מזכאי הפנסיה התקציבית, כגון גמלאי הוראה, גמלאי מערכת הבריאות ועוד, מקבלים קצבה צנועה יחסית, אותם פריווילגים מקרב עובדי המדינה בגמלאות ויוצאי מערכת הביטחון, מקבלים תשלום חודשי של עשרות אלפי שקלים. מאות שופטים בדימוס, יוצאי מערכת הביטחון ואקדמאים לשעבר, מקבלים פנסיה חודשית של יותר מ־50 אלף שקלים, ויש גם כאלה שמקבלים 90 אלף שקל.
תנאים מפליגים
הפנסיות היקרות הללו, המבוססות על חוק שנחקק אי־אז בתקופת ממשלת המערך, מגלמות חוסר שוויון משווע. הנה כמה דוגמאות: בשעה שכל עובד במדינת ישראל מפריש לפחות 6% ממשכורתו לטובת הפנסיה העתידית שלו, זכאי הפנסיה התקציבית מפרישים 2% בלבד, וגם זה רק משנת 2005; בשעה שכל עובד משלם דמי ניהול על הפנסיה שלו, שמצטברים לאורך השנים לעשרות ומאות אלפי שקלים, נהני הפנסיה התקציבית לא משלמים שקל אחד; ובעוד הפנסיות של העובדים נתונות לחסדי שוק ההון ותהפוכותיו, הפנסיה התקציבית מובטחת ללא שום תנודות ואף מוצמדת למדד.
וזה לא הכול: עובד מן השורה שצבר 35 שנות ותק, עשוי לקבל קצבת פנסיה בשיעור של כ־60% משכרו האחרון. לעומת זאת, אצל בעל פנסיה תקציבית גובה הפנסיה מחושב כך שבגין 35 שנות עבודה הוא יהיה זכאי ל־70% משכרו כפנסיה. אם העובד פרש בגיל 60 ומעלה, הוא זכאי גם לתוספת דרגת שכר בשיעור של 7% נוספים ברמות הדירוג הנמוכות, וב־15% ברמות הגבוהות. נקודה נוספת של חוסר שוויון היא ההטבות למבוטחי הפנסיה התקציבית הפורשים מוקדם או שפוטרו. עובד מדינה שפוטר לפני גיל 60 זכאי לא רק לפנסיה תקציבית, אלא גם למענק פיטורים שעשוי להגיע לעד 12 משכורות.
כאמור, אצל רוב מקבלי וזכאי הפנסיה התקציבית מדובר בקצבה נמוכה יחסית. ועדיין ישנם אלפים רבים של עובדים וגמלאים המקבלים (או זכאים לקבל בעת שיפרשו), פנסיה תקציבית בסכום של למעלה מ־20 אלף שקל בחודש; פנסיה שבמקרים רבים לא נוכה עבורה ולו שקל אחד משכרם, הכול על טהרת כספי משלם המיסים.
בשם ערך השוויון יש דרכים רבות לחסוך בהוצאה המטורפת הזו, שיושבת כאבן ריחיים על תקציב המדינה, וזאת מבלי לפגוע במקבלי הקצבאות הממוצעות ומטה. בין השאר באמצעות גביית דמי ניהול שוויוניים, ביטול שלל הטבות ייחודיות, ביטול הטבות מיסוי על הקצבה ועוד. כל סעיף כזה יחסוך מיליארדים מדי שנה.
בינתיים אפשר להסתפק בשני מהלכים צנועים לקידום השוויון: האחד נוגע לעובדים הזכאים לפנסיה תקציבית גבוהה וטרם פרשו. הגיע הזמן שהעובדים הללו יפרישו 6% משכרם, כהשתתפות במימון הפנסיה שלהם, בדיוק כמו עמיתיהם במגזר הפרטי. צעד שני נוגע למי שכבר פרש: מכל פנסיה העולה על 20 אלף שקל ישולם מס של 20%, ויקוזזו מענקי הפיצויים הנדיבים המשולמים לו בנוסף לפנסיה.
בהקשר זה נציין כי בתקציב המדינה החדש קיים סעיף המבקש לבטל הקלה במיסוי קצבת הפנסיה (בכל סוגי הפנסיות). מבלי להיכנס לעומק הסוגיה נסביר כי מתוכננת להתבטל הטבת מס שאמורה להיכנס לתוקף בשנת 2025, ולהותיר בכיסם של מקבלי הקצבאות כמה אלפי שקלים בשנה. באוצר טוענים כי הסיבה לביטול היא שגם כך מי שעתיד ליהנות מההטבה הם פנסיונרים בעלי פנסיה תקציבית או עמיתים בקרנות הפנסיה הוותיקות, שממילא נהנים מתנאים עודפים. אבל חישובים שנעשו בימים האחרונים מראים שההסבר הזה איננו מדויק, והמהלך המתוכנן עלול לפגוע גם במקבלי קצבאות ממוצעות. אולי זו הזדמנות לוותר על הסעיף הזה ולאמץ במקומו את שני המהלכים הצנועים שהזכרנו. הם הרבה יותר צודקים, וגם יכניסו לקופה הציבורית הרבה יותר.
