מסמך הפשרה שגיבשו פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יובל אלבשן מעניין מאוד, משום שהוא מהווה ניסיון רציני ראשון לייצר מתווה ששני הצדדים באמת יכולים לחיות אתו. אפשרויות הפשרה בנוגע לבחירת השופטים, היחס לחוקי יסוד, מתווה פסקת ההתגברות ואפילו סוגיות כדוגמת מעמד היועמ"שים ועילת הסבירות מקבלות במסמך טיפול רציני. בכולן מציע המסמך שינוי משמעותי ולא קוסמטי לעומת המצב הקיים, אך כזה שנותן מענה סביר לחלק הארי של חששות מתנגדי הרפורמה.
מתווה בחירת השופטים, למשל, מחזק את הדרג הפוליטי אבל לא מעניק לקואליציה שליטה בבחירה. חוקי היסוד יקבלו אמנם "מעמד על", חסין מביקורת שיפוטית, אך מנגד המנגנון לחקיקתם יבטיח מניעת ניצול לרעה של חקיקת היסוד לפתרון צרכים פוליטיים מיידיים. פסקת ההתגברות תחוקק, אך הרוב הדרוש להפעלתה יהיה כזה שייבטא רוב מוחלט בציבור, ולא רוב מקרי באופיו, כזה שנגזר מאופן חלוקת המנדטים, או מהאופן שבו התגבשו הרשימות, לצד הגבלות נוספות. וכן על זו הדרך.
זו לא פשרת החלומות של אף צד. רוטמן ולוין לא יהיו מרוצים מהתוצאה הסופית, וגם בעיני האופוזיציה היא לא תישא חן. אבל זה הרעיון בפשרות – הנכונות לוויתורים משמעותיים. אין פשרה בלי ויתור משמעותי על חלק מהשאיפות המרכזיות. מי שמדבר על פשרה אבל בפועל מתעקש לדבוק במתווה שיותיר בידו הישגים כמעט מלאים, משקר לציבור, ולעתים גם לעצמו. עם זאת, כדי שפשרה תוכל להצליח, היא חייבת לספק לכל צד נתח בעל משמעות מהמטרה שלו. בלי הישג כזה אין לצדדים שום תמריץ להגיע לפשרה. כל פשרה כרוכה בתשלום מחיר ציבורי על ידי מי שמסכים לה, בקרב קהל הבית שלו (אכזבה מהפרת ההבטחות, תדמית פשרנית וכד'). את המחיר הזה ניתן להגדיר כעלות עסקת הפשרה. התועלת היא אותו חלק מהמטרה שהצד שנכון לפשרה מקבל כחלק ממנה. אם היחס בין העלות לבין התועלת לא גבוה מספיק, לא תהיה עסקה.
וכעת נותר לתהות מהי מטרתם של כל אחד מהצדדים, וממילא מהם סיכויי הפשרה. אם להאמין לרטוריקה של שני הצדדים – הסיכויים לכאורה לא רעים. הפשרה מייצרת כאמור שינוי בעל משמעות ביחסי הכוח בין רשויות השלטון במדינת ישראל, אך לא הופכת את הקואליציה שבשלטון לכל יכולה. היא מותירה בידי הרשות השופטת עוצמה לא מבוטלת, ובעיקר שומרת על עצמאותה. לכן לכאורה אפשר היה להזמין את כל הצדדים להרמת כוסית בבית הנשיא ולחתימה על המתווה. הבעיה היא שככל הנראה לפחות אצל רבים באגף השמאלי של המערכת הפוליטית הרפורמה היא בעיקר תירוץ. מה שמטריד אותם יותר מכל רפורמה הוא המשך שלטון הימין בראשות נתניהו. המוחים מול הכנסת מוטרדים קודם כל מהרכב הקואליציה הנוכחית, והרבה פחות מכך מהשאלה האם פסקת ההתגברות תהיה ברוב של 63 או 75. ואם הרפורמה היא לא העניין, אזי אין להם שום אינטרס ללכת לפשרה. מאחר שהרפורמה היא בעיקר תירוץ, והמטרה היא החלפת הממשלה – פשרה לא תתן להם כלום, רק תרחיק את ההגעה את היעד.
בימים הקרובים נגלה מהו החלק הדומיננטי בקרב מתנגדי הרפורמה. האם אותו חלק שעסוק באמת ברפורמה ובהשלכותיה, או זה שמבחינתו כל מסע ההפחדה הוא בסך הכול אמצעי להפלת הממשלה. התשובה לשאלה הזו, היא שתקבע גם מה יעלה בגורלו של מתווה הפשרה.
