לאזרחים רבים אין את היכולת הכלכלית והנפשית לעשות את הבחירה שאני עשיתי כאמא צעירה. ביקורים במעונות ובגנים סביבי, שכנעו אותי לתת לילדיי חינוך ביתי עד הגיעם לכיתה א', וההחלטה להישאר איתם בבית למשך שש שנים ולתפקד כאמא וגננת הייתה הקרבה עצומה. למרות שפתחתי בקריירה מקצועית באיחור, הגשמתי את חלומותיי ולא החסרתי מילידיי דבר, אך ייתכן ששפטתי בחומרה רבה מידי את המעונות והגנים.
בשנים האחרונות התרגלנו לכך שסוגיית הסייעות עולה לכותרות אך ורק בהקשרים שליליים. מקרי האלימות החמורים מצד מטפלות במעונות והפעוטונים הביתיים העצימו את התדמית השלילית ממנה סובל המקצוע. בנוסף לכך, תחלופת כוח האדם הגוברת בסייעות בעיריות ומאבקים על תנאיהן בדמות עיצומים ושביתות אחת לכמה חודשים, חוצים את הפילטר התקשורתי רק בשל העובדה שסדר היום שלנו השתבש. נדמה כי כל עוד הגן נותר פתוח וניתן לשלוח אליו את הילדים, לציבור אין קשב לעסוק ברווחתן של הנשים הנמצאות עם ילדינו ובזעקתן הכנה שמבקשת כבוד, שכר הולם, תנאים והערכה.
כדי להבין מדוע זה קורה, צריך לחזור לידיעה, שולית לכאורה מסוף שבוע האחרון, שנבלעה בין בליל הדיווחים החדשותיים שמייצרות הרפורמה המשפטית והמתיחות הביטחונית. לאחר משא ומתן שנמשך חודשים בין האוצר להסתדרות, נחתם בשעה טובה הסכם חדש לשיפור תנאי ההעסקה של הסייעות ברשויות המקומיות. במסגרת ההסכם הוחלט על רפורמה מקיפה שכוללת העלאה מידית בשכרן, מתן תמריצים והבטחת מעמדן המקצועי על ידי מתן הכשרות, ליווי ואופק תעסוקתי.
קשה להפריז בחשיבות ההסכם שמהווה פריצת דרך של ממש ותיקון עוול של שנים. נשגב מבינתי כיצד עד עתה אף שר, בכל ממשלות ישראל, לא נזעק כדי לטפל בנושא כל כך אקוטי בהפקידנו את היקר לנו מכל בידן. מדינת ישראל היא מעצמה טכנולוגית שניצבת בראש החץ העולמי בשורת תחומים כמו הייטק, מדע, רפואה וצבא, אך בנושא החינוך לגיל הרך ממוקמת בתחתית הסולם של מדינות ה-OECD. הסייעות בגני הילדים, שבאופן מובנה נמצאות בלאו הכי בין הכיסאות מול הרשות המקומית, ההורים, משרד החינוך וההסתדרות, עובדות בתנאים לא תנאים ונושרות בזו אחר זו מהעבודה הלא מתגמלת.
בתחילת השנה הקמנו באקדמית שאנן, מכללה להכשרת מורים, מעון בהשקעה של מאות אלפי שקלים. החזון היה לייצר מסגרת מקצועית איכותית שתשרת את הסטודנטיות, במקרים רבים אימהות צעירות, בכך שתתן להן ראש שקט עם ילדיהן למשך יום הלימודים וגם מעון שישרת את התושבים הסמוכים מקהילת קריית שמואל – עמה יש לנו קשר הדוק. כמכללה לחינוך, המעון תוכנן כך שהפעלתו תהיה כרוכה במהלכים אקדמיים כגון צפייה ולמידה של הסטודנטיות, הפעלת הפעוטות בתוכניות חינוכיות מגוונות ומתן הרצאות להורי המעון בנושאים בהתפתחות הילד על ידי הסגל האקדמי. לאחר שבחרנו למעון מנהלת מעולה מתוך עשרות מועמדות, הצענו שכר ותנאים טובים למטפלות והכל היה נראה אוטופי ומעורר תקווה – נתקלנו בקיר אטום. בקושי הצלחנו לגייס מטפלות טובות ואיכותיות ומספיק שאחת מהן חולה, המעון נכנס לבעיית תפקוד בשל מחסור במחליפה, ומנהלת המעון נכנסת למלא תפקיד של מטפלת. מצב עגום ומטריד זה התקבע במשך שנים של מחסור אדיר בכוח אדם איכותי, שמאלץ את מנהלי ומנהלות המעונות לקחת מכל הבא ליד.
לכל אזרח במדינה, כולל ראשי הצמרת שלה, היה בעבר, יהיה בעתיד או נמצא כיום פעוט במעון. החינוך לגיל הרך מהווה אחת מאבני הבסיס להיותנו חברה הומנית, מוסרית ובריאה. מטפלת, גננת ומורה לחיים, יצמיחו לחברה שלנו אנשים בריאים, פרודוקטיביים ואוהבי אדם. ולהפך, סייעת שאינה זוכה להערכה, תנאים ראויים והכשרה מתאימה מגיעה לעבודה ממורמרת ותפקודה הלקוי עלול חלילה להותיר בפעוטות צלקות שיתחוורו בהמשך בגילומם האנושי הגרוע.
ברגע שתנאי המטפלות והסייעות יוטבו, יותר ויותר נשים ראויות ואנשים יפנו למקצוע החינוך ויהיה אפשר לברור מתוכן את הטובות ביותר. חבל שהגיעו מים עד נפש כדי להוציא לפועל את מה שצריך היה להיעשות מזמן, אך מוטב מאוחר מאשר מעולם לא. אולם, אין לראות בהסכם החדש כהטבה חד פעמית, אלא צו השעה שלאחריו צריך לבוא מהלך כולל שיסדיר את מעמדן של הסייעות ויהפוך את המקצוע לאטרקטיבי. רק אז הן יוכלו לזכות בהכרה אמיתית שהן כל כך ראויות לה.
ד"ר ניצה דורי היא מרצה בחוג לחינוך לגיל הרך באקדמית שאנן. לשעבר, מנהלת גן ממלכתי בנתניה במשך שני עשורים
