ויש גם את המרגיעים. בשעה שמאות אלפים ממלאים את הכיכרות שבת אחר שבת, ואחת ליומיים מתפרסמת עצומה של אנשי צבא שמאיימים בפרישה או הייטקיסטים שחושבים על רילוקיישן, תמיד יגיעו גם המרגיעים. מי שינסו לשכנע שבעצם אין שום קרע. מקסימום שריטה קטנה. זה כלום ליד מה שהיה ברצח רבין ובאלטלנה. הנה, תראו, הלכתי עכשיו למילואים וכל השמאלנים הגיעו. אני מאוד מבין את הסנטימנט הזה. למעשה, אני עצמי משתתף בו לפעמים. אין הרי שליחות גדולה יותר מלצנן את הרוחות ולהשיב את ליבותיהם של ישראל אלו לאלו. אבל לאט־לאט אני מבחין שההתכחשות לקיומו של קרע מגיעה לרוב מצד אחד בלבד, הצד שלפחות מבחינה קואליציונית מוגדר כעת כמנצח.
לפני כמה ימים פרסמתי בפייסבוק מאמר של הרב קוק, שנכתב בעקבות רצח ארלוזורוב, ממנהיגי תנועת העבודה שפעילי ימין נחשדו בהריגתו. הקטע פורסם סביב פורים 1934, כשפעילי השמאל והימין במדינה רוצים לקרוע איש את בשר אחיו, והרב קוק שואל בפתיחתו איך אפשר לדבר על "כנוס את כל היהודים" כאשר "נשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל… הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים".
כשהרב קוק מעגן את תחושת הקרע בפסוקים, הוא מעמיק את השבר קודם שירפא אותו. כמו רופא שיניים שקודח בגוף השן קודם הסתימה
הרב קוק ממשיך ואומר שהשאלה נכונה בבסיסה. "כל האומר ששקר בדה המן הרשע באומרו 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד". אבל, ממשיך הרב קוק, "בכל זה – עם אחד הוא". והוא פותח במהלך ארוך שמבחין בין שני מישורים של קיום: המישור החיצוני, הנראה לעין, שבו אנחנו אכן עם מפוזר ומפורד שאין תרופה למכתו. ולעומתו "יש לנו נפש כללית בלתי ידועה, אשר הסחנו את דעתנו ממנה. היהדות הטמירה הבלתי נודעת גם לנו לעצמנו, הנושאת את סבל העולם ואת אור העולם בתוכה, היא תיוודע לנו בימים הגדולים הללו, ומהמקום הבלתי ידוע שבנפש האומה, תבוא לנו הברכה של 'לך כנוס את כל היהודים'".
העובדה שהקוראים ברשת הביעו התלהבות מן המאמר הפתיעה אותי קצת, כי זו לא בדיוק פלטפורמה אידיאלית לטקסט קצת כבד שנכתב בשפה ארכאית. לכן חזרתי וקראתי אותו בעצמי, לרדת לסוד קסמו. ונדמה שמה שתופס כל כך בדברים של הרב קוק זה שאתה קורא את המילים שלו ויודע שהוא באמת איתך. שהוא מבין את גודל השבר. למעשה, אתה רואה שהוא כואב אותו יותר ממך. שהמצב נורא בעיניו אפילו יותר משהוא נורא בעיניך. כשהרב קוק מעגן את תחושת הקרע בפסוקים, הוא מעמיק את השבר קודם שירפא אותו. כמו רופא שיניים שקודח בגוף השן קודם הסתימה. ורק מתוך עומק הכאב שלו מגיעה הנחמה. שהרי אין דרך אחרת לרפא שן כאובה, ואין שום דרך אחרת לנחם. אין אפשרות לרפא עומקים של זעם וכאב שאתה עצמך לא הגעת אליהם.
גם הפתרון שהרב קוק מציע, שונה מכל דבר אחר שאפשר לשמוע מימין ומשמאל. מכל הצדדים מדברים היום על פשרות. אבל פשרה היא פתרון זמני, פלסטר שמצליח להחזיק את השברים יחד כך שלא ייפרדו לחלוטין. הרב קוק, לעומת זאת, מבקש לנצל את הקרע שנפער כדי לחדור באמצעותו פנימה. יש "יהדות טמירה", אומר הרב קוק. יש משהו שבסופו של דבר מחזיק את המדינה הזו יחד, וזה לא היותה "דמוקרטית". מן המגזר החרדי ועד החילוני, המותג "יהודי" הוא אחד המותגים החזקים בשוק הדעות והרעיונות. כולנו רוצים בו חלק, גם אם אנחנו יכולים להתווכח יום ולילה מה בעצם הוא אומר.
אין דרך סלולה ובהירה אל אותה יהדות טמירה. כותרת המאמר של הרב קוק היא "עד דלא ידע". אך היא דורשת מאיתנו להיכנע קצת לתחושת ההתפרקות. לתת מקום, ולו בתוך הנפש, לקולות קשים של ייאוש ונטישה, מצד מי שמנקודת מבטם המדינה שבנו בשתי ידיים הולכת היישר לאבדון. לקרוא את עצומות החיילים ומכתבי האקדמאים ולהבין שאולי באמת משהו כאן קצת מתפורר. ובד בבד להאמין שהברית המתפרקת היא רק כסות חיצונית, ודווקא מתוך שיבה אל המקומות הגולמיים, הלא מנוסחים, תוכל להיכרת בינינו ברית חדשה.
