שני יהודים נסעו בעגלה, ופתאום נאלצו לעצור, כי סלע גדול חסם את דרכם. ירדו היהודים מהעגלה, עמדו בצד הדרך, והחלו לפלפל: איך יוכלו להמשיך בנסיעתם? אחרי שעה של דיונים הגיעה למקום עגלה אחרת, שבה נהג גוי. ירד הגוי מהעגלה, דחף את הסלע במאמץ רב, גלגל אותו מהדרך והמשיך בנסיעתו. אמר אחד היהודים לחברו: "תראה מה זה גוי; הכול בכוח".
זוהי בדיחה יהודית, ומוטב לדייק: בדיחה יהודית גלותית. אני רחוק מאלו הבזים להישגים של אבותינו בשנות גלותם, אבל ברור שהרבה כוח חומרי לא היה להם. הם לא בחרו להתנזר מכוח, אלא נאלצו. וכשחזרנו לארץ ישראל, למדנו שוב את כוחו של הכוח. היום אנחנו צריכים להיזהר מהקוטב השני – מהאשליה שהכוח יכול לעשות הכול. אפשר לדחוף סלע, אבל אי אפשר לדחוף הר. וגם כשמדובר בסלע, כדאי לוודא שדוחפים אותו לכיוון הנכון.
להיות ימני אין פירושו להיות כוחני. הכוח צריך להיות תמיד על השולחן, ורחוקים מאיתנו הימים שבהם יגור זאב עם כבש. המזרח התיכון הוא עדיין סעודה: או שאתה בין הסועדים, או שאתה בתפריט
ספרי "שר הטבעות" של טולקין חדורים באמונה עמוקה אחת: מי שמחזיק בטבעת הכוח מוּעד להפוך לרשע. כפי שאמר הלורד אקטון: כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. האמונה הזו של טולקין ואקטון הקתולים, שהכוח הוא מקור כל הרע בעולם, לבשה צורה אחרת לגמרי בתקופתנו, והיא מתגלמת בין השאר באמרה "האישי הוא הפוליטי". האמרה הזו אומרת, למעשה, שאין שום דבר תמים בעולמנו: אהבת הורים לילדיהם, אהבת איש ואישה, יחסי קהילה חמים – כולם זירות של דיכוי, כולם תחבולה של כוח והגמוניה.
אני חושב שהיהדות חולקת על הגישות הללו במחלוקת כפולה: היא לא חושבת שהכוח נמצא בכל מקום, ובמקום שאכן יש כוח – היא לא חושבת שהוא בהכרח משחית. גואלנו העתידי, המשיח, לא יהיה פרופסור אלא מלך, שיוביל את צבאו למלחמות כוחניות וינצח בהן. אך מצד שני, היהדות ודאי אינה סוגדת לכוח, ואינה חושבת שהוא תמיד הפתרון.
חלק מחברי קואליציית הימין העכשווית ממשיכים את מנהגיהם מתקופת האופוזיציה, ודורשים תמיד להפעיל עוד ועוד כוח לנוכח הטרור. ההתרסה הפנימית המתמשכת הזו עלולה לקצר את ימיה של ממשלת הימין המלא, אך היא גם משובשת כשלעצמה. הדוברים הללו נשמעים כמו קריקטורה של הימין, כפי שמתארת אותו בלעג תקשורת השמאל. בכהונתו הארוכה של נתניהו הוא לימד אותנו שלהיות ימני אין פירושו להיות כוחני. הכוח צריך להיות תמיד על השולחן, ורחוקים מאיתנו הימים שבהם יגור זאב עם כבש. המזרח התיכון הוא עדיין סעודה: או שאתה בין הסועדים, או שאתה בתפריט. אך זה לא אומר שצריך לחטוף בכוח את כל האוכל מכל קערות ההגשה.
שנות נתניהו היו בממוצע השנים השקטות ביותר מבחינה ביטחונית בתולדות ישראל. ביבי הצליח בעבר להוביל קו ביטחוני מרוסן, שאין בו בדרך כלל כניעה וויתורים, אך גם לא הרפתקאות צבאיות מיותרות. זה לא אומר שהוא תמיד צודק, וטוב שיאתגרו אותו מימין. אך צריך לזכור שלכוח הצבאי יש מגבלות, כפי שלמדנו כבר במלחמת לבנון הראשונה.
לנשיא ארצות הברית טדי רוזוולט היה כלל בנוגע למדיניות חוץ: "דַבֵּר בעדינות, והחזק מקל גדול". הרבה פעמים הצגת המקל והאיום להפעיל כוח מועילים יותר מהשימוש בו. ואם תאמרו: הערבים לא נוהגים כך, והם חוטפים בכוח כל מה שהם יכולים – ובכן, לאן בדיוק זה הביא אותם?
השקפת עולם ימנית נובעת מהבנה עמוקה שלקיום האנושי יש מגבלות. לכן ימניים לא נוטים לאוטופיות שלום או לפנטזיות על חברה שאין בה עוני, שהרי העולם לא עובד כך. רק א־לוהים מושלם; בני אדם יצטרכו להתמודד תמיד עם הנסיבות המדאיבות של קנאה ושנאה ותחרות, ולתמרן בהן כמיטב יכולתם. אי אפשר להעלים במהירות סכסוכים לאומיים כשם שאי אפשר למחוק את העוני והמצוקה; אפשר רק לצמצם אותם. אך לא רק האהבה והטוב מוגבלים אלא גם הכוח. האמת המצערת היא שאף אחד לא יודע איך למנוע כליל פיגועי טרור. ניסיון העבר מלמד שאפשר לצמצם אותם, אך כנראה לא מעבר לזה.
אסור לנו להחליף את האוטופיה של "שלום טהור עכשיו" באשליה של "כוח מוחץ עכשיו". אנחנו בהחלט צריכים לדרוש מהממשלה יותר ביטחון, אך בשביל זה לא יהיה די בעוד ועוד כוח, אלא נחוצה קודם כול אסטרטגיה נבונה. אינני שמח לשמוע את אנשי הימין בקואליציה דורשים להרוס כפרים. הייתי שמח לשמוע אותם מעלים שאלה חשובה הרבה יותר: מכובדנו ראש הממשלה, אדוני שר הביטחון – מה התוכנית שלנו?
