האלוף עשור, ראש אכ"א: האם נער מערד או מבת-ים נמצא בנקודת פתיחה שווה מול חברו מרעננה, הרצליה או צפון ת"א? האם בגולני או בכפיר משרתים "ניידים" בלשונו של גדי טאוב? האם צה"ל הוא צבא העם או צבא הריבוד, הקטלוג והמיון של ישראל?
בהומור הצה"לי מספרים על הצבא "הירוק" ו"הכחול" או צבא היבשה וחיל-האוויר. אם נרחיב את ההגדרה גם לחיל המודיעין והיחידות הרלוונטיות נגלה שיש למעשה שני צבאות לשני מעמדות שונים. פרופסור יובל אלבשן מספר בטור שפורסם לאחרונה שהתקבל לחמ"ן תלפיות בזכות "פרוטקציה… למזלי אחותי נישאה לבעל קשרים. לי היה מי ש'דאג'", כך, במילותיו שלו. יש מעמד גבוה שדואג ל'אנשי שלומו' ויש את ההמון שממלא את המשמרות במחסומים ובגבולות, בשריון ובתותחנים וכמובן במקצועות הטכניים.
מה למדנו מכך ש-37 מטייסי טייסת 69 הנם בעלי דעה פוליטית דומה-עד-זהה?
משמעות הנתון היא שלמעשה לאחוזים נרחבים מהעם אין ייצוג במחוזות הללו. הדבר חושף כי מערכת המיון של חיל האוויר מוטה מבחינה סוציולוגית. היא מתעדפת עולמות תוכן מסוימים, תרבויות מסוימות ורעיונות מסוימים. ההתגייסות המוגזמת למחאה מיחידות מודיעין, מחיל האוויר ומיחידות מיוחדות מהווה הוכחה ניצחת. לאור העובדה שחטיבות החי"ר מתגייסות כרגיל למילואים, ולמרות הניסיון הנואל גם עוצבות השריון מתגייסות כרגיל לשירות מילואים. כיצד זה שיחידות 'ירוקות' מציגות מודל הטרוגני ויחידות מודיעין ויחידות 'כחולות' מציגות הומוגניות מעוררת חלחלה?
בכל צבא יש מדרג מסוים, מדרג של הכשרות ובעקיפין של איכות שהצבא יוצר. מדרג בין מפקד, חייל וקצין. מדרג בין בעלי הכשרות שונות (רובאי 05, 07 ו-09) וכמובן מדרג בין יחידות עילית ויחידות שדה. ישנן יחידות עממיות יותר באופיין וישנן יחידות אליטיסטיות. החלוקה נוצרת בצבא עצמו. בישראל, מעמד חברתי שלם הפך את הצבא למערכת למיסוד אי-שוויון: בעבר, התגייסו האליטות לשריון, לצנחנים, לנח"ל וליתר היחידות. כשהאליטה הישראלית הייתה אליטה 'משרתת' היא התפזרה בכל צה"ל. אט-אט המצב השתנה. כיום ניתן לחלק את צה"ל כך: צבא עממי – עד חטיבת הקומנדו כולל, וצבא האליטה – מחטיבת הקומנדו ומעלה.
האליטה הישראלית הלכה ואימצה ערכים 'דמוקרטים', כמו שמתאר פרופסור עוז אלמוג. ערכים הרואים את הפרט כמרכז בצורה כמעט אובססיבית, ערכים השמים את הרווחה החומרית מעל העם והמולדת, ערכים הרואים ביחיד כ'אזרח העולם' ולא כ'אזרח העם והמקום'. ד"ר גדי טאוב תאר זאת בקיצור כ'ניידים'. המצב האירוני שנוצר הוא, שהאליטות הישראליות מסייגות את גיוסן בתועלת חומרית ליחידים המתגייסים. בדיוק כך תאר פרופסור יובל אלבשן את עצמו למול חברו ר', ששירת שירות קרבי סטנדרטי, בטור שהוצג קודם: ביחידה המופלאה הזו [תלפיות] אספתי רשת קשרים יקרים מפז…רכשתי מיומנויות חשובות ומקצוע עם ביקוש אדיר באזרחות. כשהשתחררתי עבדתי בשכר מופלג באחד מגופי הביטחון, בעוד ר' שימש כמאבטח".
צבא המעמד העליון מנהל שיח עמוק עם האזרחות עוד בשירותו הסדיר, כל שכן בשירות המילואים. קצין ב-8200 קורץ להייטק האזרחי, בוגר סיירת מטכ"ל משתמש ברשת הקשרים שרכש ביחידה על מנת להגיע למשקיע בסטארט אפ. לדברי אלבשן, במקומות רבים במערך המודיעין השיטה הישנה של 'חבר מביא חבר' עומדת בבסיס בניין הכוח והתוצאה הישירה היא שבני המעמד שאיננו המעמד העליון (האליטה), מודרים מאותן יחידות המתוגמלות באזרחות.
אם בעבר היוקרה התבטאה במידת הסכנה, בגבורת הלוחם ומידת אחריותו כמפקד או קצין, כיום היא מתבטאת במשכורת לאחר השחרור. בעוד שקבוצה אחת יוצרת רשת קשרים אנכית, בונה היררכיה ויתרון מובנה, הקבוצה השנייה מאמינה במודל הצברי הישן; האתיופים, הרוסים, המסורתיים וחברי המעמד הכלכלי הנמוך, מאמינים שעלייה במדרגות הקצונה והפיקוד בצבא העממי יהיו כרטיס הכניסה שלהם ל'ישראליות'. אבל זאת פרשה כנפיים והחלה לחשוב היי-טק. בוגרי הצבא 'העממי' תקועים מאחור, הם אינם זוכים לחבר בין שירותם הצבאי אל האזרחות, וההערכה כלפיהם וכלפי הצבא ה"פשוט" הולכת ויורדת בציבוריות הישראלית.
החלוקה הנ"ל מאפשרת לנו לטעון בהכללה גסה, כי התפיסות הפוליטיות הרווחות בצבא האליטות 'הנייד' נוטות על פי רוב שמאלה ובצבא העממי, 'הנייח', ימינה. כאמור, אין זו בהכרח שאלה של איכות אלא שאלה של הסללה. למדינת ישראל לא חסרות טכנולוגיות וגם לא כמויות של חיילים – ניהול נכון של כוח האדם יכול להוביל לגיוון רב ביחידות הללו. המחסום לגיוון הוא חיפוש הדמיון בין הממיין לממוין וכמובן הפערים הערכיים. נכון לעכשיו, "הצבא העליון" של האליטות מסייג את שירותו בערכים אינדיבידואליסטים, חומרניים והומניסטים בעוד "הצבא התחתון" – העממי – נאמן לערכים קבוצתיים, אידיאולוגיים ופטריוטים שנדמה שהולכים ומתפוגגים מהאליטה הישראלית.
העקרונות הליברלים הפרוגרסיביים החשובים בעיני בני הצבא "העליון", אבל מנקודת מבט ריאליסטית יש לשאול האם זה מה שישאיר אותנו חיים במזרח התיכון? אשליית הערכים האוניברסליים מתפוגגות והדוגמה האוקראינית, שם מאבק עממי פטריוטי על גבול הלאומני היא המפתח בבלימת הפלישה הרוסית, חייבת לעמוד לנגד עינינו. ערכים פסבדו-אוניברסליים וליברלים לא יגנו עלינו מפני איראן.
אין לנו אלא להסיק שמודל צבא העם לא מתקיים בצה"ל. הלכה למעשה ישנם שני צבאות. אם חפצי חיים אנחנו עלינו לאחד בין הצבאות וזה יקרה אך ורק בשני תנאים: האחד, הבנה משותפת לאן דרכנו כחברה. מהו הכיוון בו אנו רוצים ללכת. מהי הציונות כיום ואיך מדברים על לאומיות ב-2023. על הצבא העליון לקבל שגם 'העממיים' יכולים לעצב את המדינה והחברה הישראלית.
השני, כל עוד יודרו ציבורים רבים מ'הצבא העליון' לא תיתכן דיפרנציאליות בריאה בצבא. חברה שהינה מעמדית בצורה כה בוטה, לא יכולה לדרוש התגייסות ונאמנות. המציאות כיום מראה שחלוקה הזו פוגעת בחוסנה של המדינה ויש לסיים אותה, אין לנו זמן לבזבז. חילות המודיעין של אויבינו מביטים ובוחנים את המצב – מביטים ומתכננים.
