את רס"ן (מיל') שירה אטינג, המנכ"לית החדשה של מכינת 'בני ציון', פגשתי לראשונה לפני כמעט 16 שנים, עת נבחרה ליטול חלק בתכנית ההכשרה של LEAD" – המסלול לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל". כבר אז קשה היה להתעלם מהאיכויות יוצאות הדופן של הצעירה הצנועה והנחושה הזו. זכור לי במיוחד הרגע, במסגרת אחת הסדנאות, שבו היא עלתה על שולחן אל מול כל חבריה למחזור ואמרה בקול שקט ונטול כל שמץ של התנשאות: "קוראים לי שירה אטינג ואתם עוד תשמעו עלי". אני מאמין כי לכל מי שנכח בחדר היה ברור ששירה לא מתכוונת לכך שנשמע עליה, אלא על עשייתה החברתית-מנהיגותית.
מאז אותו יום עברו הרבה שנים, שבהן רובנו לא שמע עליה, ולא בגלל שלא היה מה לשמוע, אלא בגלל ששירה בחרה לפעול הרחק מאור הזרקורים. אבל השבוע, בעקבות בחירתה לקחת על עצמה את הובלת מלאכת השיקום המורכבת של המוסד החינוכי החשוב שנקרא 'מכינת בני ציון', לאחר האסון הכבד שפקד אותו ואת חניכיו במהלך השיטפון בנחל צפית, כבר אי אפשר היה שלא לשמוע עליה.
אני מניח שלא מעט אנשים שנחשפו בתקשורת לבחירתה האמיצה של שירה הרימו גבה. איך זה שצעירה איכותית ומוכשרת כמו שירה, טייסת בחיל האוויר, בוגרת אוקספורד, עוזבת קריירה מבטיחה ומשתלמת בחברת הייעוץ הבינלאומית 'מקינזי' לטובת משימה חברתית קשה מורכבת, ולבטח פחות משתלמת כלכלית, כמו שיקום מכינת 'בני ציון'? והרי סיפרו לנו שבני דור ה-Y, ששירה משתייכת אליו, הם אנשים אדישים שלא מתעניינים בכלום חוץ מאשר בהנאותיהם הפרטיות וברווחתם האישית?
לפני כשנתיים במסגרת אחד המפגשים שלנו, שאלנו את שירה כיצד, אם בכלל, השפיעה פעילותה ב-LEAD על נתיב חייה. שירה כדרכה לא היססה והשיבה בכנות אופיינית: "תראו, האמת היא שבתום שתי שנות ההכשרה הבסיסית בתכנית ממש לא חשבתי שאשמור על קשר עם הארגון, אבל שנים אחר כך פתאום שמתי לב שבכל פעם שאני מגיעה לצומת החלטה, שבה אני נדרשת לבחור בין לעשות לעצמי ולביתי לבין לעשות משהו שיש בו גם תועלת לכלל, תמיד עולה בראשי הקול הזה של LEAD שאומר לי "שירה, קחי אחריות" ובכל פעם מחדש אני בוחרת לקחת אחריות".
החברה הישראלית משקיעה מחשבה רבה ומשאבים רבים בניסיונות מגוונים ויצירתיים לצמצם פערים ולסייע לחלקים הנזקקים והיותר חלשים בה. מדובר במאמץ ראוי מאין כמותו, אבל בו בזמן נשאלת השאלה מה קורה עם אותם חלקים בחברה הנמצאים בקצה השני של הסקאלה? מי אמור לדאוג למיצוי הפוטנציאל האנושי הטמון בחלקים החזקים בחברה שלנו.
כאן, כחברה, אנחנו כבר הרבה יותר חלשים. בתחום זה מושקעים משאבים מצומצמים בלבד ואלו שכבר מושקעים, מתמקדים לרוב בפיתוח מצוינות אקדמית. ושוב נשאלת השאלה מי אמור לטפל בבני נוער וצעירים המוכשרים דווקא בתחומים רכים יותר כמו מנהיגות, הובלה, השפעה וכדומה. דומה שבתחום זה אנו כחברה ממהרים להסיר מעצמנו אחריות. וכי למה שנשקיע בהתפתחותם של בני נוער חזקים ומוכשרים שממילא יגיעו ככל הנראה די רחוק ו"יצליחו בחיים"?
לעניות דעתי מדובר בטיעונים שטעות ביסודם. לתפיסתי, מנהיגות, כמו כל סוג אחר של כשרון אנושי, הינה בגדר פוטנציאל. אם לא נהיה שם לצידם של אותם בני נוער מוכשרים בתקופה הפורמטיבית של חייהם ונסייע להם למצות את הפוטנציאל העצום שלהם ולהביאו לידי ביטוי בדרך שתביא תועלת לא רק להם אלא לחברה הישראלית כולה, כולנו עלולים לשלם על כך מחיר כבד. כי חברה שלא מצליחה לגרום לחלקים החזקים בתוכה לקחת אחריות ולהוביל אותה היא חברה הנמצאת בבעיה קשה!
בשבוע הבא נציין באירוע מיוחד בכנסת ישראל 20 שנה להקמת ארגון LEAD – המסלול לפיתוח מנהיגות בישראל, ארגון א-פוליטי, ללא מטרות רווח, אשר לקח על עצמו לסייע לחברה הישראלית באיתור, בפיתוח ובטיפוח בני נוער בעלי פוטנציאל מנהיגותי יוצא דופן מכל חלקי ורבדי החברה הישראלית. התכנית שמפעיל הארגון מלווה את משתתפיה לאורך כעשרים שנה. בחירתה של שירה, כמו בחירתם היום יומית של מאות בוגרים נוספים שלנו, לקחת אחריות, להוביל ולפעול למען תיקון החברה הישראלית, כל אחד ואחת בדרכו ובדרכה, מוכיחים כי ההשקעה הזו היא לא רק השקעה חשובה אלא גם מחויבת מציאות.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון LEAD – המסלול לפיתוח מנהיגות בישראל
