ערב אחד לפני כ־18 שנה צלצל הטלפון בביתי. היה זה אורי אליצור ז"ל. "יש הרבה דיבורים על מרי אזרחי וסרבנות נגד ההתנתקות, ואני צריך מאמר שיוצא נגד", אמר. "ואני צריך אותו הלילה", הוסיף באגביות. התגייסתי לכתוב. היו אלה שנות הפריחה של תנועות הסרבנות משמאל וימי המחלוקת על אופי ההתנגדות להתנתקות בימין, נושאים שעסקתי בהם באינטנסיביות.
תנועת הסרבנות בשמאל קיבלה תנופה גדולה בעקבות כישלון תהליך אוסלו. אחד ממובילי התנועה היה דוד זונשיין, קצין לוחם שב־2002 ארגן עצומת לוחמים שהכריזה כי "לא נוסיף להילחם במלחמת שלום ההתנחלויות, לא נוסיף להילחם מעבר לקו הירוק". לאחר מכן הקים את תנועת "אומץ לסרב".
זונשיין וחבריו הגיעו עד לבית המשפט העליון. טענתם העיקרית הייתה שעומדת להם הזכות לסרב מטעמי מצפון. הם צירפו חוות דעת של הפרופסורים דוד הד, יוסף רז ואלון הראל, שטענו כי סרבנותם הפוליטית צריכה להיחשב כסרבנות מצפון מוכרת, כמו הפציפיזם.
בעתירה דנו אהרן ברק, דורית ביניש ואיילה פרוקצ'יה. לכאורה הרכב חלומות לעותרי שמאל, אבל הסרבנים הפסידו. השופטים הפליגו בחשיבות "העיקרון הגדול של חופש המצפון" שנגזר מהכרזת העצמאות ומ"אופייה הדמוקרטי של המדינה", וב"מקומו המרכזי של כבוד האדם וחירותו במשפטנו"; ועדיין, קבעו, הסרבנות הסלקטיבית איננה חוקית.
מי שמאיים בסרבנות פוליטית צריך לעבור שימוע, ואם הוא נחוש בסירובו, יש לשחררו מצה"ל בדרגת טוראי, בבושת פנים
מדוע? הנה הנימוקים, בתמצית: הסרבנות הסלקטיבית מגבירה את "תחושת ההפליה בין דם לדם", ו"יש לה השלכות על שיקולי הביטחון עצמם, שכן עניין לנו בקבוצה שיש לה נטייה לגדול". היא עלולה גם "לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם… הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים". "השאלות המתעוררות עקב המלחמה בטרור", הוסיפה ביניש, "הן בלב מחלוקת פוליטית חריפה. מחלוקת זו אם תתנהל בתוך הצבא, עלולה לפגוע בו פגיעה קשה וממשית".
פסק הדין היה, אם כן, נגד הסרבנים. אבל אף שהיה צודק הוא היה גם רך ומתחסד, כמעט מתמסר. משום שהסרבנים הללו לא רק סירבו לשרת, אלא עסקו בהמרדה מפורשת של אחרים לסרב. זו הייתה תנועה אידיאולוגית שהשתמשה בסרבנות כמנוף פוליטי. אליקים רובינשטיין, היועמ"ש דאז, גילה אוזלת יד מחפירה. בית המשפט הפך את הסרבנים לאנשי מצפון, והתנועה גדלה. שנה אחר כך הגיעה גם עצומה של 27 טייסים, שסירבו להשתתף בפעולות חיל האוויר בשמי יהודה, שומרון ועזה.
עם בוא תוכנית ההתנתקות, אימץ הימין המתנחל חלק מאידיאולוגיית המרי והסירוב. כפי שכתבתי ב"נקודה", הוא עשה זאת לרוב באופן עקבי ואלגנטי יותר, תוך אימוץ התיאוריה הדמוקרטית שמצדיקה "מרי אזרחי בלתי אלים". אבל עדיין זו הייתה טעות בהבנת התיאוריה (שלא נעמיק בה כאן), ולא פחות חשוב – שגיאה מעשית.
אפשר רק לקוות שתנועת הסרבנות שהשמאל מנסה לחולל כעת נגד הרפורמה המשפטית, תיכשל גם היא באופן דומה. גם אם הוא טועה ומוטעה, זכותו של השמאל לחשוש, להתנגד ולמחות נגד הרפורמה. אבל יש איומים שעצם ההשמעה שלהם איננה לגיטימית. סרבנות פוליטית היא כזו; או שיקרה מה שאני רוצה, או שישראל ואזרחיה יישארו חסרי מגן.
כפי שהבין אפילו בית המשפט העליון, הערבות ההדדית הלאומית, שמתבטאת בשירות הצבאי, קודמת לכל ממשלה. זהו עניין חברתי ובין־אישי, רובד שקודם לפוליטיקה. לכן ההערכה הציבורית הרבה לשירות ביטחוני משמעותי מוצדקת לחלוטין; מדובר בתרומה לעם שאין גדולה ממנה, במיוחד ביחידות מסכנות החיים.
קל להזדהות עם הטענה נגד הממשלה, שמלבד הליכוד מובלת על ידי משתמטים משירות צבאי משמעותי. אין ספק שיש שחיקה בלגיטימיות של ממשלה כזו בהקשרים ביטחוניים. זוהי נקודת תורפה כואבת, כישלון אמיתי של "גוש הימין". אבל זו בעיה פוליטית, והיא צריכה להיפתר פוליטית; לא בסחטנות סרבנית אלא להפך, בבניית קואליציות שבהן ערך השירות, המרכזי כל כך להוויה הישראלית, יקבל ביטוי ראוי.
ללמוד מרייגן
נקודה נוספת בולטת באיומי הסירוב הנוכחיים: גרעין הסרבנות עבר מיחידות השטח לחיל האוויר וליחידות עורפיות. כבר נחשף שבקבלה ליחידות הללו ישנה הטיה נגד הפריפריה. כעת מתברר שהפער הזה מקבל תרגום אידיאולוגי, וגרוע מכך, הוא פותח פתח לתחושת "שווים יותר".
פרופ' יובל אלבשן, ששירת בחמ"ן תלפיות, פרסם מאמר כן נגד הסרבנות, שבו הודה בסינון המוטה וביתרונות ההכשרה שקיבל, לעומת לוחמי חי"ר שנותנים לא פחות אך מקבלים הרבה פחות. אולי בלי משים, אלבשן חשף הלך רוח בעייתי מאוד: לדעתו ללוחמי החי"ר "יש תחליף", בשעה שלו ולחבריו, במשתמע, אין.
ובכן, לא. יש מחיר להדחת הסרבנים, אבל הם לא חסרי תחליף. סיפור קצר: בשנת 1981 שבתו בארה"ב כל פקחי האוויר, כמעט 13 אלף. הנשיא רייגן דרש שישובו לעבודה, יותר מ־11 אלף סירבו. הם האמינו שאין להם תחליף, ושכוחם הקיבוצי, לצד שיתוק התעבורה האווירית, יהיו מנוף אימים על הממשל. רייגן לא מצמץ, ופיטר את כולם מיידית בלי אפשרות לשוב. זה לקח כמה חודשים, ולהחלטה הייתה עלות לאומית, אבל התעבורה האווירית בארה"ב שבה לסדרה, ולא היו יותר שביתות כאלה.
גם במערכת הביטחון אין אנשים חסרי תחליף. מי שמאיים בסרבנות פוליטית צריך לעבור שימוע, ואם הוא נחוש בסירובו, יש לשחררו מצה"ל בדרגת טוראי, בבושת פנים. ליתר ביטחון, למקרה שמדובר במספרים גדולים (וכלל לא בטוח שזה המצב), מכינים תוכנית פעולה: מגדילים מיידית את ההכשרות, ממזגים יחידות, מאריכים קבע למשרתים, משיבים משוחררים, ומעל הכול, מגדילים את מספר המתקבלים לכל יחידה – דבר שממילא היה צריך לקרות מזמן, לטובת שיפור באיכות היחידות.
אם השמאל יחליט שהצבא והעם אינם חשובים יותר מערכיו הפוליטיים, הוא יהפוך לתאום של החרדים. אם הוא יוותר על כללי המשחק הדמוקרטיים ועל הערבות ההדדית, נשלם על כך מחיר בטווח הקצר, אבל הסרבנים יגלו שלא רק שיש להם תחליף, אלא שהם גם נותרו חסרי מעמד ציבורי.
ראש הממשלה ושר הביטחון חייבים להציב קו גבול ברור, שיבהיר שבביטחון לא משחקים, ושהשירות הביטחוני והצבאי, בכיר ככל שיהיה, איננו כלי מיקוח פוליטי. אסור לגמגם ולהסס מול תופעות ואיומים שכאלה. אחרת, כפי שהבהירו שופטי העליון, יש להן "נטייה לגדול".
