יותר קל להאמין שאנחנו מתמודדים מול רוחשי קונספירציות במקום עם יריב אידיאולוגי

השיח בחלק מהימין יוצר לעיתים רושם כאילו כל הרפורמה היא משיכת חבל מחנאית של המתנחלים והפריפריה מול האליטות הישנות. במקביל, המחנה הסוציאל־דמוקרטי מוחה לצד בעלי ההון על זכותם להשפיע על השלטון

מי שיסתובב אפילו חמש דקות בהפגנות ויקשיב למוחים, יפגוש ציבור שרובו המוחלט ציוני, תורם, ומודאג באמת. אנשים שיצאו מהבית בתחושה כנה שזו מלחמה על דמותה של המדינה. במקום להתמודד עם טענותיהם, רבים מדי במחנה השני בוחרים לברוח מהמהות אל חיפוש האינטרס. כשמציירים את הצד השני כאיזה "הם" עמום – "השמאל", "התקשורת", יותר קל להאמין שאנחנו מתמודדים מול תמנון רב זרועות ורוחש קונספירציות, במקום עם יריב אידיאולוגי.

גם מפגיני האופוזיציה, רובם ככולם, מפקפקים במניעים של מקדמי הרפורמה. לשיטתם נתניהו רק מחפש דרך להימלט ממשפטו, דרעי רק מחפש לזחול בחזרה לתפקיד שר, והצמד לוין־רוטמן בסך הכול מספקים את מגש הטיעונים שעליו תוגש לנו מדינת ההלכה. הם אפילו טוענים שוב ושוב ש־2.3 מיליון מצביעי גוש הימין הלכו שולל בעצמם, וכלל לא ידעו שמתוכננת רפורמה במערכת המשפט. הכול, רק לא להודות שיש כאן גם ויכוח עקרוני־מהותי על הפרדת הרשויות. עבור תומכי הרפורמה, חוויית הצפייה בחדשות הפכה למתסכלת באופן שיכול להטריף את הדעת. זו לא ההתגייסות הבוטה לצד אחד, שכבר היו לה תקדימים בעבר, אלא תחושת הגזלייטינג בשידור חי מדי ערב. כאילו הטיעונים שהמחנה השמרני מנסח כבר שלושה עשורים נגד ההתפתחות בכוחו של בג"ץ, מעולם לא הושמעו כאן.

בין השורות ניכר גם שהחשש של המוחים מדיקטטורה נובע מחוסר אמון עמוק במניעי האוחזים בשלטון. זו לא עילת הסבירות שמוציאה מאות אלפים לרחוב, אלא הדמוגרפיה החרדית. "מה הם מתכננים לעשות עם כל הכוח שייצבר בכנסת?" שואלים בחרדה אמיתית מי שכבר לא רואים סיכוי ריאלי שתפיסת עולמם תזכה לרוב בדעת הקהל בדורות הבאים. התשובה שלהם היא שה"הם" מסוגלים לכול: סיפורה של שפחה, בוקר טוב איראן או לכל הפחות ארדואן. כשזו רמת האמון, קל יותר להאמין שבצד השני עומדת "מכונת רעל" משוכללת במימון "המיליארדרים של פורום קהלת", מאשר פשוט לכבד את הצד השני בוויכוח הגון.

דמוקרטיה היא לא קסם

אחד הטיעונים ההזויים שפשטו בשיח בשנים האחרונות הוא שאין צורך להתרגש מגילויי הסתה במרכז־שמאל, שכן "האלימות הפוליטית בישראל מגיעה רק מצד אחד". כלומר, מימין. מעבר לעובדות ההיסטוריות שמפריכות את הקביעה התמוהה הזאת, היא משקפת מבט עקום על נפש האדם. כביכול התבטאות שתצא מפי ראש מועצה בשומרון יכולה להניע מטורפים לפעולה אלימה, אבל אותו טקסט בדיוק מפיו של ראש עיר במרכז לא יזיז דבר בשולי המחנה. איך אנשים, כולל עיתונאים בכירים ואינטליגנטים, יכולים להאמין בשטות כזו? קסנופוביה ארוכת שנים הכשירה את הלבבות. את החבר'ה שלי אני מכיר, אף אחד לא יעשה שום דבר מסוכן. אבל ההם? הפנאטים, החרדים, המשיחיים? אלה מטורפים אלה.

כפי שזה נראה, קבוצה גדולה בימין החלה לאמץ בשנים האחרונות את הטקטיקות האלה. חלקים גדולים במחנה הזה וב"תקשורת הימין" נראים עכשיו כמו חקיין זול שהפרצוף שלו נתקע בחיקוי ולא מצליח להשתחרר. מרוב חדווה להוכיח את המחנה שמנגד בכליו שלו – בטיעוני ההסתה, בפוליטיקת הזהויות, ובאידיאולוגיה ניאו־מרקסיסטית על מלחמת מעמדות – הזרם המוביל בימין אימץ שיח שמאלי לחלוטין. כאילו כל הרפורמה המשפטית היא משחק משיכת חבל מחנאי של המזרחים, המתנחלים והפריפריה מול האליטות הישנות, והזדמנות לנקום על המעברות וההתנתקות. במקביל, ובאופן אירוני, המחנה הסוציאל־דמוקרטי מצא עצמו מוחה כתף אל כתף עם בעלי ההון על זכויותיהם, אפילו זכויות יתר, להשפיע על השלטון.

אני לא מיתמם. רכיבים מסוימים של מלחמת שבטים קיימים בכל ויכוח ציבורי. "השבט הלבן" מול "ברית המקופחים" הוא תיאור לא רע של השיח הישראלי. אבל הפיכתו לחזות הכול היא תהליך מסוכן, והאנשים שמטפחים אותו בשני הצדדים גוררים את ישראל לנקודה שעשויה להיות מעבר לסף שמאפשר דמוקרטיה.

אם מטרת הרפורמה היא לא כללי משחק מאוזנים יותר בין הרשויות, אלא להשיג כמה שיותר כוח לאנ"ש כך שיוכלו להתבריין קצת על הצד השני "כמו שהם עשו לנו" – אז אני בחוץ

הבלבול מובן. השיטה הדמוקרטית (וגם הכלכלה הקפיטליסטית בהרבה מובנים) מבוססת על חשדנות. אנחנו לא סומכים על רצונו הטוב של אף אחד, או על מידותיו הטובות של המלך. הכוח משחית גם את הטובים, ולכן דרוש מנגנון שמבזר את הכוח וממזער למינימום ההכרחי את הצורך לסמוך על טוהר כוונותיו של היריב. אבל מה לעשות, טרם הומצא המנגנון שיביא את המינימום הזה לאפס המוחלט. דמוקרטיה משגשגת דורשת אמון בסיסי בין חלקי העם. זה לא מקרי שניסויי דמוקרטיה באפריקה או במדינות ערב, המבוססות על כמה שבטים אתניים שאינם רוחשים זה לזה טיפת אמון, קרסו לא פעם אל מלחמת אזרחים ודיקטטורה. עמים שאינם מאמצים תרבות פוליטית מתאימה, הכוללת אמון מסוים בכנות כוונותיו של היריב ותחושת מטרה משותפת שגדולה יותר ממאבק השבטים הרגיל, לא הצליחו לשגשג תחת דמוקרטיה; להפך.

אפשר איכשהו להבין טייס שלא מתייצב לטייסת אם הוא באמת מאמין שיריב לוין חותר להקים פה גרסה של רפובליקת גלעד. אבל אם הפקפוק המוחלט הזה בטוהר הכוונות יתפשט לכל המחנה – אין בנמצא כללי משחק דמוקרטיים שיצליחו להגן באופן מוחלט על כל קבוצה בעם מניסיונות חיסול של קבוצות אחרות. אותו דבר נכון לגבי האנשים שצרחו פה במשך שנה וחצי שבנט ולפיד פועלים בשירות האויב להבאת קץ החזון הציוני, ועכשיו מחפשים את עקבות ה־CIA בהפגנות קפלן. הגרון כבר ניחר מלהזכיר כיצד ברפובליקת ויימאר דווקא הייתה חוקה לתפארת ובית משפט חוקתי, ובכל זאת דמגוג פוליטי עם ארגון רבע־צבאי שלא בחל באלימות – הצליח להפוך אותה לדיקטטורה אכזרית.

אדגיש שוב, גם בי מפעפע החשד שחלק מההתנגדות לרפורמה, למשל מצד בכירי המשפטנים, נובע מניסיון שקוף לשמר את הכוח בקרב קאסטת בני האור בלי הצורך לעבור בקלפי. אבל אם מטרת הרפורמה היא לא כללי משחק מאוזנים יותר בין הרשויות, אלא להשיג כמה שיותר כוח לאנ"ש כך שיוכלו להתבריין קצת על הצד השני "כמו שהם עשו לנו" – אז אני בחוץ. הקלות שבה אנשים כמו ד"ר גדי טאוב נזכרו השבוע בערגה באירועי אלטלנה מפחידה אותי. הרשת עוד לא שכחה איך אותו טאוב הביע כיסופים אל "התותח הקדוש" גם בגלגולו האידיאולוגי הקודם ביחס לפינוי האלים בעמונה ב־2006. באותה שנה גם בעל הטור יאיר לפיד טען שמטרת ההתנתקות היתה בעיקר "ללמד את המתנחלים צניעות".

פקפוק במניעי היריב הוא טקטיקת ויכוח גרועה. היא לא משכנעת איש, אלא מוציאה אותו מדעתו וגורמת למי שיושב על הגדר להצטרף אליו מתוך מחשבה שבאין טיעונים – מגיעים הטינופים. בוויכוח הישראלי הנוכחי, זאת בעיקר דרך לשכנע את המשוכנעים ולהדק עוד יותר את תחושת הזרות כלפי הצד האחר, כך שיהיה קל הרבה יותר לדמיין שם דמון מפלצתי שצובר כוח על חשבוני. אפילו אם ה"הם" טועים, ונראים ציניים או גוזמאים, עדיף מכל הבחינות להתמקד בויכוח הרציונלי, העקרוני, מאשר להמשיך בפלירטוט עם הרעיון המסוכן והאידיוטי שכל סוגי המחלוקות בעולם שורשן בענייני מעמד, מוצא ושבט. מי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות.