היה משהו סמלי מאוד בעמידה מחוץ לגן אגס עם שירן, כשהמתנו יחד שהגננת אסתי תזמין אותנו פנימה. יום ההורים הראשון בחיים שלי, בערך שלושה חודשים אחרי שאבא שלי הלך לעולמו. כאילו המציאות מעבירה לפיד ואומרת לי שעם כל הכבוד לאובדן, הגיע תורי כאבא להתמודד עם מערכת החינוך בפעם הראשונה.
שירן בכובעה כמדענית טוענת שהשנתיים הראשונות לחייו של העולל הן החשובות ביותר לעיצוב דמותו, לפי מחקרים. אני לעומת זאת טוען שזו חארטה אקדמית קלאסית שאין דרך אמיתית לבדוק אותה אבל היא נשמעת טוב, ולכן לוקחים אותה ברצינות. כמו שוודאי הבנתם, אני ושירן די חלוקים בנוגע לחשיבות המשוב של אסתי הגננת על פועלו של העולל בשנה האחרונה. אני מאמין שמדובר בבזבוז זמן מיותר, אבל שירן בטוחה שזו רבע שעה שתשפיע על מסלול חייו של העולל מכאן והלאה.
על קו הזינוק
את הזמן בתור ניצלתי כדי להיזכר בימי ההורים שלי. תמיד היה לי מזל: אוהד, אחי הגדול, היה תלמיד די מופרע שבשיא תהילתו השליך שולחן בית ספר מהקומה השנייה, ובכך כמעט הפך לתלמיד הישראלי הראשון שהתנקש במורה בגלל ציון. אחי הקטן עומר גם היה תלמיד לא קל, מה שהפך את החנוניות שלי לקרן אור בבית משפחת זמרי. לך תכעס על 65 במתמטיקה אחרי שהמנהלת ממליצה על קצין מבחן לילד הבכור.
כשדלת הגן נפתחה יצאו החוצה ההורים של השם מופקר במערכת, מחויכים בטירוף. שירן נלחצה. “ואם העולל פחות טוב מהשם מופקר במערכת?", היא שאלה. הרגעתי אותה ואמרתי שזו טקטיקה ידועה. כמו שאסור להתלהב מדירה מול מתווך, כך חובה לצאת מפגישה עם איש חינוך מחויך בהגזמה גם אם הרגע סיפרו לך שהילד כל היום מלקק לעצמו את המרפק ואוכל דשא.
כשנכנסנו פנימה בחרדת קודש ראינו את אסתי הגננת יושבת על כיסא רגיל, ומולה שני כיסאות גן. כמעט שאלתי אם אין כיסאות לאנשים מעל 15 קילו אבל שירן בעטה לי ברגל כדי שאשתוק. אין מצב שהיא מקבלת ביקורת פחות טובה מההורים של השם מופקר במערכת.
רמת מוכנות
זו תקופה לא פשוטה ליחסי הורים־גננות בישראל. בכל יום פותחת את המהדורות ידיעה על גננת אחרת שהתגלתה כמפלצת, ולא משנה כמה אתה מבסוט, הבלש שבך מנסה לאתר סימנים למפלצתיות נסתרת. אתה מביא אותו לגן והיא לא נראית לך שמחה מספיק? מפלצת! אתה מביא אותו לגן והיא שמחה ממש לראות אותו? אוקיי, בטוח מפלצת! אבל האמת שאני לא חושד באסתי, גם כי היא מלאך וגם כי בתכל'ס היא נראית קטנה ושברירית כל כך שיש מצב שהעולל הוא זה שחובט בה ברגע של עצבים.
"בסך הכול הייתה לעולל שנה נפלאה בגן, וממש כיף להיות גננת שלו", פתחה אסתי את הפגישה. נתתי מבט של "אמרתי לך" לשירן. היא מצידה סירבה להפשיר ולחשה שהיא מריחה “אבל" מתקרב. גם אם זה ילד בן שלוש, שה"אבל" הכי גדול שיכול להיות אצלו זה שהוא מתלכלך כשהוא אוכל פסטה.
אסתי התחילה לעבור בין קטגוריות. זה מצחיק כי אין מצב שהעולל אפילו מצליח להגיד את המילה קטגוריה. היא סיפרה שהעולל מקובל בגן ואפשר כבר לזהות בו תכונות של מנהיג. לא מפתיע אותי, אמרתי, הוא בטח קיבל את זה מאבא שלו. שירן שאלה מה בדיוק הנהגתי בעשור האחרון, והסברתי לה שגם לעשות כל מה שהיא אומרת זה סוג של הנהגה. הנהגה שקטה, לא יזומה ולא מובילה, אבל הנהגה.
אסתי המשיכה לדווח. מסתמן שהיד החזקה שלו היא יד שמאל. תהיתי אם זה אומר שזו היד שהוא מרביץ בה, והיא הסבירה שהוא פשוט משתמש בה יותר. הבהרתי שצחקתי. היא אמרה שהיא יודעת שלא.
אחר כך היא עברה לקטגוריית “התמודדות עם בעיות". שאלתי על אילו בעיות אנחנו מדברים, כי מהיכרותי עם הפציינט הבעיה הכי גדולה בחייו היא אם לאכול קודם את השוקולד של הקינדר או לפתוח את ההפתעה ולבכות שהיא “של בנות" (אני מקווה שמרב מיכאלי לא קוראת). הגננת אמרה שהיא מבינה את הציניות, אבל לילדים בגילו יש הרבה בעיות. שירן מצידה לחשה שאם לא אוותר על הגישה המזלזלת, אתקל בבעיות שממש קשה להתמודד איתן.
עברנו לקטגוריית “מוכנות לגן עירייה". התכוונתי לומר שהוא כבר בתהליך למידה של ארבע שפות ובדיוק מסיים את הדוקטורט שלו בפיזיקה, אבל אז נזכרתי באיום של שירן והחלטתי לשתוק. מה יעזרו לו ארבע שפות בגן עירייה? עדיף שילמד קרב מגע.
אסתי ציינה שהעולל אוהב מאוד משחקים של דמיונות וסיפורים, אבל מומלץ לעבוד איתו על אותיות ומספרים. אני לא מבין, זה לא מה שמלמדים בגן עירייה? מתברר, לפי אסתי, ששם עוברים על זה מהר כי יש לחץ זמן. לחץ זמן? הם צריכים להספיק גם תורת הקוואנטים?
חיוך מרומז
לקראת סיום, אסתי חזרה ואמרה שהעולל ילד נהדר והיא ממש שמחה להיות הגננת שלו. עשיתי את עצמי מתרגש, למרות שכל מה שמעניין אותי זה אם הוא יותר נהדר מהשם מופקר במערכת. שירן, לעומתי, הייתה תקועה חצי שעה עם חיוך על הפנים. ככה היא, גם בעיצומה של רעידת אדמה 9 בסולם ריכטר היא תפרגן לאחד הילדים שלה ותדפוק חיוך.
אסתי ליוותה אותנו לדלת והפטירה שהיה לה תענוג להכיר אותנו. הודינו לה על שהיא גננת נפלאה, למרות שמבחינתי במצב של היום מספיק שלא תרביצי לילד שלי ואת נפלאה בעיני.
בחוץ קלטנו את ההורים של הילד הבא ממתינים בחוץ. מרחתי על הפנים את החיוך הכי גדול שהצלחתי לגייס, וברגע שחלפנו על פניהם זרקתי לשירן: “הילד הכי מדהים בגן היא אומרת, את קולטת?". האם המתחרה, הבחנתי, התעצבנה קלות. הפסקתי לזייף ועטיתי על פניי חיוך אמיתי. גן עירייה, here we come.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
