ישבנו על גדות התמזה ואכלנו את הבמבה שפתחנו בעין חנדק

כל שנה כשהיה מגיע חודש אדר והציבור היה מתחיל אט־אט להרבות בשמחה, אני הייתי הולך ומצטנף באיזו פינה מטאפורית ודועך לי לאיטי. קשה מאוד להסביר למי שבשבילו פורים הוא חג שמח את הטראומה של מי שסובל. בעיקר כי היא בעיניי טראומה שאינה נקודתית, אלא כזו שעשויה מהמון־המון פרטים שמצטרפים עם בוא החג לאבן אחת גדולה ומעיקה בדרכי הנשימה והנשמה ותסלחו לי על משחק המילים, אבל זה באמת ככה. צער גדול.

תודה לא־ל, כמו כל דבר בחיים, גם פורים היה חולף ואנחנו היינו מוצאים את עצמנו עומדים לפני השבועיים האחרונים של הזמן, שהיו מכונים בפי כול "סוף זמן". אלה היו בשבילי ימים טובים של שיקום ומנוחה בלי קשר לעצם היותם הימים שלפני החופש, אלא רק כי היו הימים שאחרי פורים המקולל. אבל בשנה ההיא שעליה אני הולך לכתוב היום, קרה משהו מיוחד במינו. לטוב ולרע.

זו הייתה שעת צהריים נעימה, יום אחרי פורים, ישבנו בחדרנו בנצי שם בדוי, צביקה ואני ואכלנו פריכיות אורז עם גבינה לבנה 5 אחוז. בנצי שם בדוי ישב על אדן החלון ואמר פתאום, וואלה תראו איזה יום יפה היום, חבל לבזבז אותו סתם ככה בתוך הבניין האפרורי. כדאי לצאת. ואני אמרתי לו, יאללה, יש לך הצעה או שאתה סתם מדבר? ובנצי אמר, בואו לעין חנדק! ואני אמרתי יאללה, וצביקה אמר יאללה, ולקחנו מגבות ובקבוקי מים ובמבה שנשארה מאיזה משלוח מנות נטוש ויצאנו למעיין בטרמפים.

אל תשאלו שאלות, אבל כבר ביום למחרת בערב ישבנו צביקה, בנצי שם בדוי ואני על גדות נהר התמזה ואכלנו את אותה שקית במבה שפתחנו יום לפני כן

צביקה טבל ראשון ואחריו בנצי שם בדוי ואחריהם אני. ואז נשארנו ככה עם בוקסרים בתוך המעיין והייתה שלווה באוויר ורוגע של סוף זמן. שתקנו ושמענו את אוושת המים ואת הברחשים ואת הציפורים עד שבנצי שם בדוי אמר, תגידו בא לכם חו"ל? וצביקה ואני הסתכלנו עליו ושאלנו, מה? ובנצי אמר, מה מה? חו"ל. ראשי תיבות חוץ לארץ. בא לכם? ואנחנו אמרנו, ברור שבא לנו, למי לא בא חו"ל? אבל מה? מתי? איך? כמה? למה? ובנצי שם בדוי ענה על ראשון ראשון ואחרון אחרון. מה? חו"ל. לונדון נגיד. מתי? מחר? כמה? כל אחד לא יותר מאלפיים שקל. למה? ככה. כי למי לא בא חו"ל. ואנחנו צחקנו ממש אבל בנצי היה רציני.

מן הון להון, ואל תשאלו שאלות, אבל כבר ביום המחרת בערב ישבנו צביקה, בנצי שם בדוי ואני על גדות נהר התמזה ואכלנו את אותה שקית במבה שפתחנו יום לפני כן! מה אני אגיד, החיים יכולים להיות מפתיעים, במיוחד אם יש לך חברים כמו בנצי שם בדוי. והנה מצאנו את עצמנו יושבים ומקשיבים לאוושת המים של התמזה. צביקה אמר, טוב, מה עכשיו? ובנצי, שלקח על עצמו את גם את תפקיד המדריך וגם את תפקיד המורה הרוחני אמר אפ־אפ־אפ, צביקה. אין מה עכשיו. עכשיו צריכים להיות ברגע. מה יהיה, יהיה. וצביקה שתק והסתכל שוב על המים.

ובנצי פתאום אמר בלחש, תאמינו לי, העולם גדול ורק אנחנו מסתובבים סביב הזנב של עצמנו ומבזבזים את הזמן. ואני, בקטע קצת מוזר, פתאום הרגשתי שהדברים של בנצי קצת מערערים אותי. היה בהם שמץ של אמת. אז כדרכם של רגעים כאלה התקוממתי ואמרתי לו, תשמע אחי, הכול באמת טוב ויפה וזה באמת הזוי שהצלחת לסחוב אותנו ללונדון תוך יממה, אבל אנחנו ממש לא מסתובבים סביב הזנב של עצמנו ומבזבזים את הזמן! אנחנו בחורי ישיבה! יש לנו תפקיד. יש לנו סדרים ללמוד, תפילות להתפלל, שידוכים לצאת איתן, מגבעות לחבוש, חליפות ללבוש. מה אתה סתם מלכלך?

ובנצי חייך ואמר, הכול טוב, אז למה אתה פה ולא בבית מדרש עושה שטייגען? וצביקה ענה במקומי, בגלל שסוף זמן עכשיו. מה הבעיה? ובנצי – שלפתע נראה כמו איזה אדם שקול במיוחד – אמר, אני איתכם חברים. אל תחשבו שבאתי להטיף מוסר או משהו. סתם נראה לי שכל הקטע הזה של סוף זמן וכל הקטע הזה שאנחנו לומדים יותר טוב כשמישהו מסתכל עלינו או מכריח אותנו, נראה לי קצת דפוק. מה, לא? ואנחנו שתקנו. וחשבנו. ואחרי איזה זמן הלכנו קצת ברגל ברחובות עוצרי הנשימה של לונדון וירדנו לרכבת תחתית ונסענו בה כמה תחנות ונפלטנו בגולדרס גרין, שזו שכונה חרדית, שם חיכה לנו איצ'ה בלום, בן דוד של בנצי שם בדוי שהזמין אותנו לאכול אצלו ולישון אצלו.

ככה חלפו להם ארבעה ימים בעיר היפה בעולם, שבהם החלטנו בנצי, צביקה ואני לצאת לדרך חדשה. דרך של ניסיון להבין אם יש לנו משמעת עצמית או שאנחנו סתם עבדים של "סוף זמן".