לא להאמין שהזמן עבר לנו כל כך מהר. טוב, אולי לא כל כך מהר. קרה לא מעט בשנים האלו, דברים רעים וטובים כאחד. אבל איכשהו, בסופו של דבר, תראו אותנו! אנחנו פה! וכמה שכולכם עכשיו חכמים לומר לי ש"תמיד ידענו שנצא מזה כמו גדולים", בואו ניזכר רגע בבהלה הגדולה סביב הסגר הארוך הראשון. במשך חמישה שבועות היינו סגורים איש־איש בביתו כשכל מה שהיה לנו כדי להבין מה קורה שם בחוץ היו הרשתות החברתיות מלאות הבהלה, הצעקות והצהרותיו של ביבי.
שבועות ארוכים אגרנו אוכל בלי סוף, נייר טואלט בלי סוף ומלא כעס ופחד. בלי סוף.
בימים ההם, דבורה אחותי הקטנה הבינה בחוכמתה שהיא עומדת לעבור ימים ארוכים ומדכאים במיוחד בביתה, בקומה השנייה בבניין בכפר־סבא, סגורה יחד עם בעלה ושני ילדיה ללא יכולת לצאת לגינה או אפילו לחדר המדרגות בלי לחשוש ממיתה משונה ומחוליים רעים.
היא זיהתה בזמן אמת את הפוטנציאל האדיר הטמון בחיי הכפר הנידחים שלי, ארזה את מיטלטליה, את ילדיה ואת כל המרץ שלה, ופשוט עברה לגור אצלי. וכך, בלי להבין לאן ההרפתקה הזאת לוקחת אותנו, זכינו להעביר בקפסולה נהדרת אם כי מאתגרת את ימי הסגר הראשונים.
נקודה חמה ושמפואים
באופן מפליא זכורות לי בעיקר חוויות חיוביות מהימים ההם, שפשוט נבלעו לנו בלי שממש ידענו מה עשינו בהם. פתחנו מחשב ועוד אחד ועוד אחד ללא אינטרנט מסודר, כשכולם ניזונים מהנקודה החמה שיש לרשת הסלולרית של הטלפון היחיד שברשותי. השמפו, הביצים וממרח השוקולד הופתעו בעצמם ממהירות החיסול שלהם בבית. המשימות הלימודיות של הילדים, כל אחד בכיתתו, התערבבו בשיחות הרבות שהעברתי מדי יום ובסיום כתיבת הספר שלי, וכבר מצאתי את עצמי מתבלבלת בין אלו לאלו.
זוכרים את הטקס הקבוע של שטיפת ידיים היסטרית, שראש הממשלה בכבודו ובעצמו לימד את כולנו, כדי להשמיד ולהרוג ולאבד את הכדור הקוצני המיקרוסקופי שאיים על חיינו בצחקוק נבזי וחסר רחמים?
לפני שהספיק הייאוש לחלחל, היינו זורמים כולנו למסיבת ריקודים לצלילי שירים ישנים שאולי יעזרו לנו לשכוח מהמתח והחרדה, ויחזירו לנו מעט אוויר ותקווה כי אנחנו עוד חיים.
אתם זוכרים איך החשש עלה כל אימת ששמענו על חולה נוסף, כשעוד מנינו אותם, כשעוד התפללנו לרפואתם, חוששים לגורלם המר ומחמירים עלינו עוד קצת את חוקי הסגר כדי שזה חלילה לא יהפוך גם לגורלנו?
זוכרים את הטקס הקבוע של שטיפת ידיים היסטרית, שראש הממשלה בכבודו ובעצמו לימד את כולנו, כדי להשמיד ולהרוג ולאבד את הכדור הקוצני המיקרוסקופי שאיים על חיינו בצחקוק נבזי וחסר רחמים?
היינו אילמים בהתחלה.
אילמים לגמרי במצב החדש הזה שלא הכרנו ולא ידענו לאן ייקח אותנו.
היינו צמאים לכל פיסת חדשות, אפילו המזערית ביותר. רצינו להתחבר לכל מידע אמין או כוזב ובלבד שלא נימצא מחוסרי מידע שהרי ידע הוא כוח וכוח הוא חיים. ואם גם ככה נועדנו כל היום לשבת על הספה בבית, אז לפחות שנבטא את כוחנו בשכלנו.
היינו מותשים, עייפים, חרדים, כועסים.
אני זוכרת את הכעס ההוא, שנולד מהלא נודע, מהמחשבה שלא כך תכננתי את חיי, שלא לשם אני מעוניינת להוביל את עתיד ילדיי, שאפשר וחובה אחרת. שמישהו לא מתייעץ איתי אלא קובע לי שוב ושוב את סדר היום שלי בלי שארצה ובלי שאבחר בכך.
מובן שגם מרדנו, פה ושם עקצנו שעות שבירת קפסולה, לא כיסינו את קצה האף עם המסכה, פה ושם חיפפנו בשטיפת ידיים ואולי אף הבלחנו חיבוק פתאומי לחבר מזדמן. כי כאלה אנחנו, ממצים מהר, מסתגלים.
אומנם עבר זמן והזיכרון שקפץ פתאום אפילו העלה בי בת צחוק יחד עם חלחלה קלה מהימים ההם. אילו יכולתי הייתי זורקת איזה פתק קטן מהעתיד לאחד מהימים החשוכים ההם, פתק עם כמה מילות עידוד שיעידו שבסוף הכול יעבור, שהחיים כפי שהם כעת לא יהיו כך לנצח, שבעתיד הלא רחוק נוכל לנשום לרווחה בהקלה שצלחנו את זה ובעצם צלחנו לא רע.
אני לא בטוחה בכלל באנלוגיה שנוצרה לי פה.
אין לי מושג אם יש ביכולתנו כעת להאמין שעתיד פחות מאיים מצפה לנו, שאומנם הימים כעת חשוכים מעט יותר מהרגיל, אבל לא כך תהיה המציאות לעד. אין לי מושג אם יש בנו די אמונה לכך.
אני חושבת שכן. כבר היינו במצבים קשים יותר בחיינו. גיא צלמוות האפיל על ימינו ועתידנו ובאמת היינו תלויים בין חיים ולמוות. עברנו את הקורונה, עברנו מלחמות עם אויבים וצרים, עברנו גלות וחורבן ועוד אחד, ואם מה שישבור אותנו בסופו של דבר, מה שימיט כיליון על עמנו ומדינתנו, יהיה אנחנו עצמנו – ובכן, אם כך נועדנו לסיים את ימינו, זה יהיה פשוט – איך לומר, מביך.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
