השעה אחת בלילה, והטור שלי לא קרוב אפילו להתחיל להיכתב. כבר דקות ארוכות שהמסך מבריק בלובן מסנוור, מדי פעם אני מתחילה שורה ואז מוחקת. אני כבר על כוס קפה שלישית, מרגישה את המתח מתחיל להתפזר לי בעצמות. שוב לוקחת הפסקה, שוב מסתובבת כה וכה בסלון הבית. אם הייתי בן אדם חרטטן הייתי מתעלמת מהתחושות האלה ומגרדת איזה נושא רנדומלי לדבר עליו. אבל אולי הגיע הזמן לדבר על הלחץ הזה, ועל הרגע שבו יום אחד הכול התפוצץ.
הייתי בת 27 כשעברנו להתגורר בדירה יקרה מדי בירושלים. זוג צעיר, שני ילדים, עושים צעדים ראשונים בקריירה. יום אחד נתקלתי במודעה של מישהי שמחפשת כותבת תוכן לאתר שלה, וחשבתי שזו יכולה להיות אחלה השלמת הכנסה. יצרתי איתה קשר, היא הסבירה שהעבודה מהבית, אבל אמרה שחשוב לה להיפגש ולראות אותי קודם, ושהיא גרה בתל־אביב. "אין בעיה", אמרתי לה, וקבענו באיזה בית קפה בשכונה שלה.
ההורים שלנו הגיעו בזמן לאירועים. הם לא החמיצו מעולם את בר המוקפצים לפני החופה. אבל הדור שלנו מאחר בהגדרה, מאחר בשביל פאסון
זה היה בתקופת טרום הווייז, הטלפונים עדיין לא היו חכמים ואנשים הגיעו מנקודה א' לב' באמצעות דפים ומפות. אתם זוכרים את התקופה הזאת? בחיי שאני שכחתי. איך הסתדרנו פעם? אשכרה היינו מציירים את הרחובות על דף? מכל מקום, המוח שלי זכר שמירושלים לתל־אביב זה בערך שעה וחצי. מה שלא ידעתי בתור ירושלמית טרייה, זה שבשעות אחר הצהריים הנסיעה יכולה להתארך גם לשעתיים.
תוך כדי הנסיעה כבר הבנתי את הטעות שלי. הפקקים הלכו ונערמו וקלטתי שאני בבעיה. סימסתי לבחורה (במסרון רגיל, אלליי!) והודעתי שנקלעתי לפקק. היא שאלה בכמה זמן אאחר, הודעתי לה שברבע שעה בערך. אבל אז התחלתי להסתבך. המפה שציירתי כנראה לא הייתה מדויקת, ומצאתי את עצמי שוב ושוב בלופ של כמה רחובות שלא הצלחתי לצאת מהם. עד שכבר מצאתי את המקום, לא הייתה חניה. הבחורה התקשרה, והייתי בלחץ לנהוג אז לא עניתי. פתאום ראיתי רכב יוצא מחניה, מיד תפסתי אותה, הסתכלתי בשעון ואמרתי "רק עשרים דקות איחור, לא נורא". איך שיצאתי מהרכב קיבלתי מסרון ממנה, "הלכתי הביתה. הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לסמוך על בחורה שלא מגיעה בזמן שתתפעל לי את האתר".
ניסיתי להסביר, להגיד שאני לא רגילה לעשות את הדרך מירושלים לשם, אבל היא לא ענתה. אני זוכרת את עצמי עומדת שם בייאוש, מבינה שנסעתי את כל הדרך הארוכה הזאת לשווא. באותו רגע שנאתי כל כך את הבחורה הזאת, שמעולם לא פגשתי. חשבתי שצריך להיות אדם ממש נטול חמלה כדי לחזל"ש ככה מישהי שהגיעה לפגוש אותך במיוחד מירושלים. בערב נכנסתי לפייסבוק שלה וראיתי שם פנים של בחורה מתוקה ויפה כזאת, וכלום לא הסתדר לי עם כלום. כמעט 13 שנה עברו מאז, ותחושת התסכול עדיין קיימת. היום אני מסוגלת גם להבין את הצד שלה. איזה באסה זה לשבת בבית קפה ולחכות למישהי שלא מגיעה. מאז למדתי דבר אחד חשוב – שמי שמאחר מפסיד. כמעט 13 שנה עברו מאז, ותחושת התסכול עדיין קיימת. אבל דבר אחד טוב קרה לי מאז – למדתי שמי שמאחר מפסיד.
וודי אלן אמר פעם שתשעים אחוז מההצלחה זה להגיע בזמן. כולנו יודעים את זה, אבל איכשהו נדמה לי שאנחנו חיים היום באטמוספירה אחרת. ההורים שלנו הגיעו בזמן לאירועים. הם לא החמיצו מעולם את בר המוקפצים לפני החופה. אבל הדור שלנו מאחר בהגדרה. מאחר בשביל פאסון. להגיע בזמן זה הרי פדיחות. ככה אנחנו מנהלים את חיינו, כשכל מי שמזמין לשמונה יודע שאף אחד לא יופיע לפני תשע, במקרה הטוב. שום דבר לא מוגדר, וכל החיים מתנהלים בנזילות כזאת שמחזיקה אותנו באוויר. והתרגלנו לזה, זה העניין. התרגלנו לחיות בעולם שבו כולם מאחרים ושום דבר אינו בטוח. התרגלנו גם לאלה שאומרים לנו "יש מצב", ולזוג שמבטיח "אולי נקפוץ מחר לקפה". מה זה אולי תקפצו? אני אמורה עכשיו להיות מסונדלת בתוך הבית בשביל האולי־ביקור שלכם, להכין לכם עוגיות שאולי תאכלו ולנקות בשבילכם את השירותים שאולי תשתמשו בהם?
השעה כבר שתיים בלילה, ובמערכת מחכים לטור שלי. ואם יש משהו שלמדתי הוא שהתירוצים שלי לא מעניינים אף אחד. לפגישות בתל־אביב אני יוצאת היום שעתיים וחצי מראש, והמוזה הכי טובה היא הדדליין.
