ביום האישה אני יושבת על ספת עור קרועה במוסך, כותבת את הטור הזה ומחליפה צמיגים לרכב, לא אני מחליפה, כן? זה נחמד להיות אשה במוסך, תמיד מציעים לי קפה או מים, או לשבת, יש נשים שזה מקפיץ אצלן את הפיוזים הפמיניסטיים, לי זה דווקא נחמד. הרבה דובר על נשים ורכבים, על כך שיותר נשים מעורבות בתאונות פח קטנות – מרוב הססנות, ויותר גברים מעורבים בתאונות קטלניות, מרוב חוסר הססנות. על כך שנשים לא יודעות באיזה סוג רכב הן נוהגות, הן יודעות "רכב לבן", הן לא יודעות לחנות, ולא רצות למרוצי מכוניות. ולא מוצאות את עצמן בסבך המילים: פלגים, דנלופ, וקרבורטור. אגב, פלגים כבר כן החלפתי לבד.
"את צריכה כיוון פרונט" אומר הבחור לגברת על עקבים. "מה זה כיוון פרונט?" היא שואלת. למרות שמן הסתם אף אחד לא נולד עם הידע הזה במוח, לכולם מישהו פעם הסביר, אבל איכשהו עוד לא שמעתי גבר שואל במוסך: "מה זה כיוון פרונט?" אולי הם כן נולדים עם הידע הזה, אולי הם עושים פרצוף של יודע ולא מעיזים לשאול.
אחרי הצמיגים אני נכנסת למעבדת פלאפונים, עובדת שם בחורה נחמדה, "אין הרבה בנות במעבדות פלאפונים" אני אומרת לה. "כן, מעט מאוד. גם בלימודים הייתי הבחורה היחידה". אולי הכל זו רק הסללה, אולי מדובר בכוח פיזי ששונה בין גברים לנשים שגזר התעסקויות שונות, אולי דרייב פנימי שונה.
אני אוהבת את הפמיניזם הרך, זה שמאפשר לנשים לבחור את נטיות ליבן כתעסוקה, זה שקורא תיגר על מה שנחשב עד לא מזמן "דרך הטבע" – נשים שהוטרדו ברחוב, במקומות עבודה, על ידי בעלי מרות, נשים שידעו שהעיר היא לא מקום עבורן בלילה. פמיניזם שנאבק נגד החפצה בפרסום, נגד שימוש בתכונות מסוימות של נשים כדי למכור דברים לא קשורים – מאפליקציות לבנקים דרך שוקולד ואריחי חדר אמבטיה. גם בעולם היהודי אני שמחה מאוד להיות בדור של פריחת הפמיניזם הדתי, להתפלל במקום מאפשר יותר לנשים, לקרוא מגילה, לדעת שרבים ורבות יעמדו לימין נפגעות ונפגעים, לימין עגונות, כל זה לא היה קורה לולא הפמיניזם.
אני גם יודעת שכדי לשמוח בכל זה אני צריכה להודות גם לפמיניזם הקשוח יותר, אני לא מתעלמת מכך שבשביל לעורר מודעות, בשביל להצליח באמת לעשות שינויים נדרש מאבק משמעותי ומתמשך, חלק ממנו גם קיצוני יותר ממה שאני מאמינה זו, אני מכירה בזה שלפעמים תנועה לוחמת וקיצונית מגדירה בסוף את המרכז. הקיצוני הוא זה שנלחם עבור מה שאני היום יכולה לקצור את פירותיו.
ובכל זאת, אני מרגישה מאוד לא בנוח שאי אפשר לעצור כאן. הפמיניזם הרדיקלי מוביל מהלכים נגד הדרת נשים עד כדי ביטול הופעות שזמרות שרות בהן לנשים בלבד, מאבק לביטול לימודים גבוהים בהפרדה לאוכלוסיה חרדית, שזהו הפתח היחיד שלה לרכוש השכלה ולהכנס למעגל התעסוקה, ביטול הצגה לילדים שהתור אליה והישיבה בה בנפרד לילדים ולילדות. פמיניזם קשוח שמבקש לקרוא תיגר טוטאלי על מהויות זכריות ונקביות, שמבקש מעבר פלואידי בין זהויות מיניות. ישנן פמיניסטיות רדיקליות שביום האשה מזלזלות בנשים השמחות שמקום העבודה שלהן או המועצה המקומית מארגנים להן יום של ספא וטיפולי יופי, שמתנשאות מעל הפרסומים הוורודים. בעיני זה היפך הפמיניזם, לא לאפשר לנשים לשמוח במה שבעיניהן נשי. לא לאפשר לנשים ללמוד, לעבוד, לצאת לערב תרבותי על פי תפיסותיהן. להתנשא מעל כל התרבויות, ובאופן שיטתי ודורסני לגרום גם לאשה כמוני שבסך הכל חווה את עצמה ליברלית במידה סבירה, להבין שהיא בעצם מדוכאת, מוסגברת וחשוכה וכל מה שנשאר לה לעשות זה להתקפל בחזרה אל פינה באפלת ימי הביניים.
