כותל המזרח של בית חב"ד בוונציה נושק לתעלת מים. בחלון שמימין לארון הקודש ולפרוכת הצנועה והצפויה ("יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח"), מבליחה לעיתים גונדולה עם תיירים עליזים. ברוך המבדיל בין קודש לחול. לפני שבוע, כשהשבת ירדה לאיטה על העיר וכמאה מתפללים מזדמנים התקבצו ברחבה שלפני הבית כדי לקבל את פניה, התייצב בפניהם דרשן כריזמטי שהעניק לחיזיון הוונציאני־חב"די משמעות נסית כמעט.
"מי היה מאמין לפני עשרים־שלושים שנה", הוא זעק באנגלית ידידותית, "אחרי כל מה שקרה במאה שעברה, ששוב תהיה פה נוכחות יהודית כזאת?!". מטס ראווה אקרובטי של חיל האוויר האיטלקי חצה פתאום את שמי הערב, והעניק תוקף שמימי לדבריו. הם הותירו רושם עמוק על כמניין צעירים חובשי מגבעות שהגיעו מישראל ומארה"ב כדי לסייע לצוות הקבוע במקום במלאכת הקודש והחול כאחד: אירוח והסעדה של עשרות אורחים מדי שבת, תחזוק המניין בימות החול, והנחת תפילין לתיירים יהודים מזדמנים. באיטליה 2018 אין מגבלות, רשמיות או בלתי רשמיות, על שליחות המצווה הזאת. אפילו למרגלות הכנסייה העצומה בכיכר מרקו הקדוש אפשר לכרוך תפילין סביב הזרוע ולקרוא קריאת שמע. חב"ד זה כאן.
למרבה הצער, חב"ד היא תופעת פריחה יהודית נדירה באיטליה. קהילת גולי ציון העתיקה ביותר באירופה, זו שממנה נפוצו אחר כך על פני כל היבשת, גוועת והולכת. בתי הכנסת המפעימים שלה מזכירים בית עלמין לעשירים: מצבות פאר ודממה. מבצעי השיקום שעברו לאחר מלחמת העולם הצליחו לשחזר את הוד הקדומים, לא לאכלס מחדש את הספסלים. בבית הכנסת בוורונה, שנגרים קדומים התקינו בכל כיסא בו מנעול מתוחכם כדי למנוע פלישת זרים, אין היום ביקוש ליותר מכמה כיסאות בודדים בשבתות, אך גם הוא מאובטח בידי שלישיית חיילים איטלקים חמושים. לפני כאלפיים שנה החריבו אבות אבותיהם את בית המקדש העברי בירושלים, עכשיו הם מאבטחים את מקדשי המעט המתרוקנים שהקימו בני בניהם של גולי ירושלים.
"החתונה האחרונה פה הייתה לפני שלוש שנים, בר־מצווה לפני שנתיים", מדווח הרב המקומי החביב י"ל, חב"דניק יליד רומא. 150 יהודים בלבד רשומים בקהילתו הדועכת. גם בקהילת סיינה "המצב לא קל", כדברי בכירת הקהילה אנה דקסטרו. בכל רחבי עירה יש חמישים יהודים בקושי. רק שליש מילדי הקהילה היהודית בבולוניה הם יהודים. במנטובה אין מניין אפילו בימים הנוראים. שני המארחים שלנו שם, יהודי זקן ובנו, מתנצלים שאינם מבינים את העברית של הסידור ושל מחזורי החגים, אולם עושים כמיטב יכולתם לטפח את בית הכנסת המקומי, שריד קהילתם.
שבוע של שוטטות מודרכת בבתי הכנסת בצפון איטליה לימד אותי שתנופת הבנייה הגדולה של בתי הכנסת שם התרחשה במחצית השנייה של המאה ה־19, אחרי שהמלך ויטוריו עמנואל השני איחד את הארץ והעניק שוויון זכויות ליהודים. כמעט בכל עיר באיטליה מתנוסס מאז פסל גדול שלו, רכוב על גבי סוס מחוטב, וכמעט בכל בית כנסת חשוב מוצב לוח הוקרה לפועלו. כשהמלך הנערץ גאל את היהודים מחרפת האפליה האנטישמית, הם האמינו שבאו אל המנוחה והנחלה. מנהיגיהם השתוקקו להעניק את תשובת המחץ היהודית לארכיטקטורה הקתולית המקומית. בטורינו הקימו גורד שחקים בגובה של 117 מטר, שבגלל בעיות תקציב חריפות הפך בסוף למוזיאון קולנוע, ובפירנצה בנו "מקדש כביר", כביר ממש.
כשנכנסים פנימה מתגבר החשד שמקימיו תכננו להישאר פה לנצח. לפי ההשקעה וההקפדה, הם בעצם ראו בו תחליף למקדש בירושלים. בפירנצה ובבתי הכנסת האחרים בצפון איטליה יש רק קומץ אזכורים דקורטיביים של ארץ ישראל. רוב הפסוקים שמקשטים את הקירות אינם מכילים כיסופי ציון. "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", כתוב ליד ארון הקודש בפירנצה, וברור שהכוונה היא להיכל המקומי. ירושלים דאיטליה.
כמו בבית הכנסת של קהילת ונציה, קהילת פירנצה אינה מסתפקת באבטחה הצבאית. בכניסה להיכל התפילות שלה נערך בידוק קפדני לתיירים. ספק אם הוא נועד לסכל טרור. סביר יותר להניח שנועד לצורכי ביטחון פנים. ממשלת איטליה אינה משתתפת בתחזוקת בתי הכנסת, וכל העול נופל על כתפי הקהילות עצמן. נכסי ההקדש שצברו במשך מאות שנים מאפשרים להן לעמוד במעמסה התקציבית הכבדה, אבל צריך לשמור עליהם היטב מפני חמדנים למיניהם. כמעט בכל בתי הכנסת יש קומה אסורה בכניסת זרים או מרתף בלתי נגיש לאורחים. קשה להאמין שפעם הם שקקו מתפללים.
שואת יהודי אירופה מספקת הסבר חלקי בלבד לשבר הדמוגרפי של יהדות איטליה. היטלר הניח עליה את ידו רק ארבע שנים ארוכות לאחר פרוץ המלחמה, אחרי הדחת מוסוליני, ורובה הגדול ניצל. אבל כבר במאה ה־19 עשתה בה ההתבוללות שמות, ובמאה ה־21 היא רק מתעצמת. אפילו מילאנו, קהילה מאורגנת היטב עם עשרים בתי כנסת ושלוש מסעדות כשרות, עומדת בסימן הצטמקות. "ההתבוללות חזקה פה", מודה הגבאי המקומי צבי בלכשטיין, ומספק לה הסבר מאלף: "הגויים רואים בנו משהו מיוחד ולכן רוצים להתחתן איתנו. בשנות ה־60 היו במילנו עשרת אלפים יהודים. היום נשארו ששת אלפים".
אגב, גם הפסוק החקוק על ארון הקודש במילאנו מחליף היכל בהיכל: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך". על חזית בית הכנסת בטורינו כתוב ש"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". לעומת זאת, בבית הדפוס היהודי העתיק בסונצ'ינו, שבו ראה אור התנ"ך הראשון בעברית, נחשפת פשרה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' משונצינו".
כמובן, איטליה היא רק משל למצבו של העם היהודי בגולה: קהילה (אורתודוקסית) בעלת עבר מפואר שהולכת ואוזלת לנגד עינינו. חלק קטן עולה ארצה, הרוב מתבולל על רקע רומנטי. שליחים מישראל ושוחט שמגיע מהארץ מדי עשרה ימים מתקשים לעמוד בפרץ, כי בלתי אפשרי לעמוד בו. גם בארצות הברית בלתי אפשרי.
בניגוד להצהרת הבכורה של יו"ר הסוכנות החדש, יצחק הרצוג, אשמת אסון התפוצות אינה נופלת על כתפי ממשלת נתניהו או על כל ממשלה ישראלית אחרת. יהודי התפוצות אשמים. מדינת היהודים יכולה לעשות מעט מאוד למענם, כל עוד הם מתעקשים לחיות על נהרות בבל. הדבר היחיד שתוכל להציע להם כדי להבטיח את המשך יהדותם הוא לעבור דירה ארצה מוקדם ככל האפשר. את מאמץ ההבקעה העיקרי של סרבנות עלייתם מוטב לרכז במיזמי קירוב לבותיהם לארץ, כמו 'נפש בנפש' או 'תגלית'. שאר המאמצים טובים לנשמה ולמצפון, אך חסרי סיכוי. אחינו בגולה ימשיכו להתבולל בהמוניהם גם אם נזיע קשות כדי לחזק את קשריהם עם היהדות ואיתנו. חבל על הכסף, חבל על האנרגיות הנפשיות, ובעיקר חבל על הזמן. בתוך זמן קצר יהפוך עוד בית כנסת מעבר לים למוזיאון. במקרה הטוב יישארו שם בסוף כמה בתי חב"ד.
