המשא ומתן בשבועות האחרונים בבית הנשיא הוא חסר תקדים: במעמד אף צד. הרבה ידיים בוחשות בו, אבל אלו לא הידיים שיצטרכו לחתום על הפשרה ברגע האמת. כל אימת שדלפו חלקים מהטיוטה המתגבשת, הודעות ההתנערות ששוגרו בצמדים – לוין ורוטמן, גנץ ולפיד – לימדו שהפוליטיקאים יהיו האחרונים שיתעשתו, אם בכלל.
המשא ומתן, שמובילים כמה צוותים של אנשי אקדמיה ומשפט, מנציגי פורום קהלת ועד בכירים בדימוס בבית המשפט העליון, התנהל דווקא באופן דיסקרטי למרות ריבוי המעורבים בו – עד הדליפה שפורסמה בידיעות אחרונות השבוע. אחד המומחים, גאון משפטי עם כישורי ואטסאפ לקויים, שרשר את אחד הניירות לקבוצה הלא נכונה, ומשם היא נפוצה לכל רוח. בבית הנשיא מיהרו להבהיר בהודעה רשמית שאין זה מתווה הנשיא אלא רק עוד נייר תיאורטי. הרצוג ניסה לשכנע את כל מי שרק הסכים להקשיב שהוא עצמו לא מכיר את המסמך, אבל בדיעבד זה התברר כבלון ניסוי לא רע.
התגובות האוטומטיות היו ניסוי כלים שמיפה היטב את השחקנים: מי פתוח לפשרה ומי מעוניין בהמשך ההתנגשות לשמה, ובעיקר – לראשונה הציבור היה יכול להתרשם שיש דרך לרבע את המעגל באמצעות ניסוחים יצירתיים שלא יעניקו ניצחון מוחץ לשום צד. גם מתווה פרידמן־אלבשן שפורסם למחרת לא תואם עם הנשיא אבל בעצם רכב על אותו הגל והוכיח שפשרה עניינית בהחלט אפשרית.
הצרה היא שזה כנראה מאוחר מדי. בהתחלה הייתה זו הקואליציה שיכורת הניצחון, שלא ראתה טעם להתפשר ממרומי 64 המנדטים שגרפה. עכשיו המפגינים, מגובים במנופי לחץ עצומים, לא מאמינים שיש להם מה להפסיד.
מכתב הטייסים המאיימים להפסיק להתנדב למילואים, והאזהרה החמורה של סוכנות הדירוג מודי'ס, הבהירו סופית שהעברת הרפורמה תוך מחלוקת ציבורית סוערת תפגע ישירות בכלכלה ובביטחון. אפשר לטעון שזה לא בגלל תוכן הרפורמה אלא בשל התגובה החריפה לה, שאיננה נעצרת בדעת הקהל הישראלית אלא מחלחלת אל הבית הלבן והגופים הכלכליים החשובים בעולם, אבל זה כבר לא משנה. גם תומכי הרפורמה הנלהבים ביותר, למעט אולי שר המשפטים עצמו, מבינים שהרפורמה לא תוכל לעבור ככתבה וכלשונה כאשר אלו התוצאות המיידיות. האיום לעשות זאת בכל מקרה אם הצד השני לא יגיע לשולחן, הוא אקדח שמחזיקה הקואליציה תוך שהיא מצמידה אותו לרקתה שלה.
הרפורמה לבדה לא הייתה מוציאה מאות אלפים לרחובות. לכן פשרה עליה לא בהכרח תסיים אותן. המחאה היא לא רק על הדמוקרטיה אלא על הדמוגרפיה. תוצאות הבחירות, ובעיקר התנהלות הצד המנצח אחריהן, העירו את המחנה הליברלי בישראל. ההגמוניה הוותיקה מבקשת לנסח חוזה חדש כל עוד יש לה כוח, רגע לפני שהיא הופכת למיעוט. האיש הרזה מהמשל ההוא של נתניהו ירד להפגין בצומת.
לפני ארבעה חודשים זה היה מחנה מובס ומוכה, הלום מתוצאת הבחירות המוחצת, שהתחנן לכל גילוי נדיבות. הוא קיבל מדיניות של אצבע בעין. ועוד אחת. חודשיים של משא ומתן קואליציוני חזירי ועוד חודשיים של ניהול ממשלה דורסני הפכו את הקערה. התיאבון הבלתי נשלט של המפלגות החרדיות בתוספת יוזמות חקיקה דתית קנטרנית כמו חוק החמץ וחוק האפליה, התנהלות בן־גביר וסמוטריץ' (שפרסם השבוע את חשבון הנפש החשוב ביותר שהושמע בצד המנצחים מאז הבחירות) ותבהלות סרק אחרות, הקיצו לפתע את המחנה שנמנם בדרך לקלפיות אבל נראה ערני מאוד בכבישים ובכיכרות. גם אם מקזזים את הגב התקשורתי הנלהב למחאה, ועוד גורמי התססה חיצוניים ומלאכותיים, אי אפשר לבטל את תופעת ההתגייסות של עשרות אלפי מפגינים: אזרחים אכפתיים, מבוהלים ומבועתים, אוהבי המדינה לא פחות מאלו שבצד השני, שנרתמו למאבק אזרחי ממושך והשיגו שליטה מלאה בסדר היום.
בשלטים מככבים נתניהו ולוין, אבל החרדים הם הנושא הלא מדובר של ההפגנות. לא במקרה, המגזר שהפגין מול בג"ץ כבר ב־1999 נעלם ונאלם בשבועות האחרונים. החרדים מזהים היטב את הסאבטקסט של מחאת המילואימניקים, שמתכתבת באופן עמוק עם התסכול החילוני נוכח אי השוויון בנטל השירות בצה"ל, והידיעה שהרפורמה נועדה, בין השאר, להבטיח את המשך הפטור לתלמידי הישיבות. גם מחאת הכלכלנים וההייטקיסטים מתכתבת היטב עם שאלת ההשתתפות בשוק העבודה ותשלום המיסים, מול סכומי העתק שהקואליציה מתכוונת להזרים לבתי הספר שאינם מלמדים לימודי ליבה ולמערך התמריצים הממשלתי שמעודד הישארות מחוץ לשוק העבודה גם אחרי הקמת משפחה.
זו לא מחאה רק על הרפורמה, על ההפסד בבחירות, או אפילו על נתניהו. לכן היקפה פרץ מזמן את הגרעין העיקש של מפגיני בלפור. הרל"ביזם אומנם היה קו השבר שהגדיר את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, אבל תחתיו נחשף עכשיו שבר עמוק יותר בין המחנה האמוני למחנה הליברלי, בשאלה איזו מדינה תהיה ישראל בעוד חמישים שנה. גם מתווה יצירתי של טובי המשפטנים לא יוכל לספק מענה לשאלה הזאת, שאיש לא מעז לנסח.
ציר ההידברות החשוב ביותר כרגע הוא זה שבין ראש הממשלה לשר המשפטים שלו. גם אם למנהיגי המחאה אין תמריץ לשבת לשולחן, נתניהו יצטרך להתפשר עם עצמו, בתקווה שמהלך כזה ירכך ויצמצם את המחאה ואת האפקט הציבורי, הבינלאומי, הביטחוני והכלכלי שלה. אבל בדרך לשם ניצב איום ההתפטרות של יריב לוין. רגע לפני שהמריא לאיטליה, למסע שחידד לצופים מחו"ל את היקף הסערה בישראל, נועד נתניהו שוב עם לוין. פעם פגישה כזאת לא הייתה שווה דיווח תקשורתי. הרי היו כמה כאלה בכל יום. אבל כעת המתח בין השניים חסר תקדים. נתניהו מעוניין בפשרה. לוין רוצה להמשיך עד הסוף.
כלפי חוץ הם עדיין משדרים על אותו גל, אך בחדרי חדרים היריבות עם יריב נחשפת למי שמנסה לתווך. סימן פומבי אחד למתיחות נרשם השבוע עם תמיכתו של לוין בעמדת משרד המשפטים שחוק התרומות לא יחול רטרואקטיבית, מה שימנע מנתניהו להכשיר מיליונים שכבר נאספו למענו, וגם את הסכום שבית המשפט חייב אותו להשיב לבן דודו. אירוע אחר, פרוצדורלי כמעט, מעיד יותר על עוצמת הקרע: מינוי מזכיר הממשלה יוסי פוקס לעסוק במתווה מטעם נתניהו. הדרמה היא לא ב"אישור" המובן מאליו שיקבל פוקס מהיועמ"שית, אלא משמעות מינויו – יצירת ציר עוקף לוין.
בדרך כלל נתניהו יודע לכפות את רצונו על בכירי הליכוד, אבל כוחו של לוין לא דומה לשום דבר שהיה לישראל כץ, לניר ברקת או לכל טוען אחר לכתר. נתניהו תמיד נהנה מגיבוי משאר השותפות לגוש הימין מול כל מחשבת מרד בליכוד. עכשיו לוין נהנה מאותו גיבוי בדיוק. בש"ס זקוקים לרפורמה כדי להשיב את דרעי לשולחן הממשלה, ביהדות התורה לא יוותרו על פסקת ההתגברות בגלל חוק הגיוס, ובציונות הדתית סמוטריץ' שינה את הטון אבל לא את המהות. הוא ורוטמן רואים בלוין בעל ברית אידאולוגי פי כמה מנתניהו. ועוד לא דיברנו על הגרעין הקשה של נתניהו, שתומך ברפורמה באופן נלהב וספק אם ישרוד פניית פרסה נוספת.
רפורמת לוין אהודה בבית נתניהו, כפשוטו, אולי יותר מנתניהו עצמו, שקרוע בין שר המשפטים הפופולרי שמינה ובין נשיא המדינה שעושה ככל יכולתו כדי לחלץ את ישראל מהסחרור, חילוץ שיהיה גם נתיב הצלה אפשרי לנתניהו ולממשלתו. אלא שגם לסבלנות הנשיא יש גבול, והוא עובר כנראה בדיוק בהמשך הדהירה לקריאה שנייה ושלישית בראשית השבוע הבא.
