פרופ' יובל אלבשן עשה דבר נורא. הוא חבר לשר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, לאלוף במיל' גיורא איילנד וליזם גיורא ירון, ויחד איתם העז להציג מתווה פשרה ביחס לרפורמה במערכת המשפט. התגובות התוקפניות משמאל לא איחרו לבוא.
אהוד ברק הכריז שההצעה היא "הפיכה משטרית בתחפושת פורים". המוחה הסדרתית אור־לי ברלב כינתה את המהלך "מלכודות בניסיון לפרק את המאבק האזרחי". העיתונאי ברק רביד צייץ: "יובל אלבשן = אלדד יניב + תואר פרופסור". הוא גם הדביק למתווה את הכינוי "הונאת פרידמן־אלבשן". הגיגן הארץ אורי משגב קבע: "אלבשן עובד מזמן אצל המחנה הביביסטי". עמיתו יוסי מלמן חשף ש"פרופ' דניאל פרידמן הוא האב הרוחני של ההפיכה המשטרית, ויובל אלבשן הוא בן זוגה המקצועי להגשת רדיו של אמילי עמרוסי, בעברה דוברת יש"ע", לא פחות. מי שמגדירים עצמם "מובילי המאבק בדיקטטורה" הודיעו שההצעה היא "דיקטטורה בתחפושת דמוקרטיה", והבהירו שיסרבו לכל פגישה בעניין.
ארבעת יוזמי המתווה שייכים באופן ברור למחנה השמאל; איש מהם לא הצביע למפלגות הקואליציה. איילנד אפילו נאם באחת ההפגנות האחרונות נגד הרפורמה. אבל התגובות שקיבלו מחבריהם למחנה הבהירו שוב, אם למישהו היה ספק, שאי אפשר לרצות את מובילי המחאה. אצל רבים מהדמויות המרכזיות הסיפור בכלל לא קשור לרפורמה. העצומות של "בכירי ההייטק", כמו אייל ולדמן, פורסמו עוד לפני שיריב לוין הציג בכלל את הרפורמה. גם איש הפרסום אילן שילוח, שמקדם את המחאה, דיבר על "דמוקרטיה מסורסת" עוד בטרם פורסם ולו פרט קטן מתוכנית לוין הרשמית. את הלהט הדתי־פנאטי הזה אי אפשר לכבות.
זה לא נגמר במוחים. גם בזירה הפוליטית אין בשמאל הנהגה אמיצה שמוכנה לאיזושהי הידברות. בקואליציה בירכו על המהלך מקיר לקיר, גם אם הביעו הסתייגויות ענייניות מחלקים במתווה. שר המשפטים לוין וח"כ שמחה רוטמן נועדו עם המציעים ושמעו את פרטי המתווה בקשב רב, כפי שעשו ביחס להצעות נוספות. ואולם בניגוד לרצון הטוב של מובילי הרוב בכנסת, יאיר לפיד ואנשיו לא הסכימו אפילו להיפגש עם פרידמן ואלבשן כדי לשמוע ולדון בפרטים. מנהיגי האופוזיציה מובלים כרגע בידי מארגני המחאה, שבויים בידם. קולם לא נשמע.
אלא שעם כל הכבוד למחאות ברחוב ואפילו לפוליטיקאים בכנסת, כמו כל דבר בישראל, גם גורלה של הרפורמה במערכת המשפט, בכל תצורת פשרה, תוכרע במקום אחד – בית המשפט העליון. לכן גם את דיוני הפשרה יש לקיים מול נציגי מערכת המשפט.
פשרות, מטבען, מורכבות מאיזונים עדינים. צד אחד יוותר על רכיב כזה כדי שהאחר יתפשר בתמורה על נושא אחר. יהיו תיקונים, סעיפים ופרטי פרטים שהזזה של כל אחד מהם עלולה לפגוע במכלול כולו. די בכך שבית המשפט יחליט לפסול רק חלק קטן מחבילת החקיקה שתוסכם לבסוף, והמאמץ כולו ירד לטמיון. לכן כל פשרה וכל הסכמה, אם לא יהיה ברור מראש שיאושרו בידי בג"ץ, לא יהיו שוות את הנייר שנכתבו עליו.
בימים כתיקונם, ככל שיש לנו כאלה, השופטים משקיפים מהצד על מחלוקות ציבוריות סוערות, ורק כשהן מתנקזות לכלל הכרעה פוליטית הם מתיישבים לדון בעתירה נגדה, שמוגשת תמיד. מה שנקרא – ישחקו הפוליטיקאים לפנינו. זכות המילה האחרונה שייכת תמיד לעליונים. אבל במקרה הזה, באופן חריג וחד־פעמי, נדמה שאין מנוס משינוי בדפוס הזה. אי אפשר להסתפק כאן בהערכה שאם המתווה יהיה בחסות הנשיא הרצוג ויצליח להכיל בתוכו איזון ראוי או סביר, אזי השופטים יקבלו אותו. אי אפשר לקבל מצב שבו אחרי כל המאמצים הקדחתניים שהושקעו ועוד יושקעו, בג"ץ יזרוק את מדינת ישראל כולה לתקופה נוספת של טלטלה.
למרות המתח, היריבות והקושי, ועל אף הטענה הנכונה שלא כך צריכה חקיקה להתנהל בדמוקרטיה ושהכוח צריך להימצא בידי הפרלמנט, הפעם חייבים להגיע מראש להסכמה עם יושבי בית המשפט העליון. רק כך יהיה אפשר לדאוג שהתיקונים במערכת אכן יתקיימו, יעברו כחבילה אחת ולא יאבדו את האיזונים הדקים והחשובים שיגובשו בעמל רב.
