אחד החששות המרכזיים שמעלה הרפורמה המשפטית בגרסתה הנוכחית בקרב מתנגדי הרפורמה, נוגע לשאלת בחירת השופטים. הטענה, שבהחלט יש בה ממש, היא שהצעת החוק כפי שאושרה נותנת לקואליציה כוח בלתי מוגבל למנות שופטים כרצונה, כולל את נשיאי בית המשפט העליון. הקואליציה (שלושה שרים ושני ח"כים חברי קואליציה) יכולה לכנס את הוועדה באופן עצמאי, גם ללא נציג האופוזיציה והשופטים, ויכולה לבחור את מי שהיא רוצה לשופטים. ככה לא נראית, לשיטתם, שיטת בחירה מאוזנת. ודאי על רקע העובדה שבניגוד לשיטה האמריקנית בה נתלים תומכי השינוי, אין בשיטה המוצעת כעת רכיבים של בקרה נוספת. מינוי בהצבעה אחת – וזהו.
את החשש הזה ביקשו פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' יובל אלבשן לעקר באחת משתי דרכים: או על ידי יצירת מצב שבו על מנת למנות שופטים לעליון נדרשת "קואליציה" בוועדה או בין נציגי הקואליציה לשופטים או בין הקואליציה והאופוזיציה, או (וזו ההצעה המעניינת יותר) בבחירת שופטים פריטטית, כזו שבה ישנו כוח שווה לקואליציה ולאופוזיציה, אך הן לא יכולות לנטרל זו את זו – מה שמכונה גם "שיטת תיבת נוח". בכל סבב בחירה לעליון ימונה שופט אחד על ידי נציגי הקואליציה בוועדה ושופט שני על ידי נציגי האופוזיציה, בעוד השופטים החברים בוועדה יהפכו למשקיפים ובידיהם תיוותר רק זכות ווטו חלקית מאוד. התוצאה הצפויה: הרבה יותר כוח פוליטי, אבל בשום אופן לא שליטה מוחלטת של הקואליציה בבחירה. לכאורה נשמע טוב? לא למובילי המחאה.
Video: ערוץ כנסת
(רוטמן בוועדת החוקה, היום)
מי שיקרא היטב את ההודעה שפרסמו, ישים לב לחידוד חשוב לדרישתם. "לא לרוב של פוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים". כלומר, הבעיה איננה רק בשליטה מלאה של הממשלה והקואליציה בוועדה לבחירת שופטים. הבעיה היא במידת מעורבותם של פוליטיקאים בכלל בבחירת השופטים. לדידם של המוחים, המציאות שבה המערכת המשפטית בוחרת את עצמה היא האידיאל, ולכן יצירת איזונים בין הקואליציה לאופוזיציה כלל איננה פותרת את הבעיה.
בהרצאה קצרה שנתן לפני כמה שבועות השר לשעבר ד"ר יובל שטייניץ ביום עיון בנושא הרפורמה במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, הוא טען שהמחלוקת סביב הרפורמה המשפטית איננה פוליטית אלא פילוסופית. אפשר כמובן לזלזל בשטייניץ, ולטעון שכפי שמי שמחזיק בידיו פטיש רואה בכל בעיה מסמר, גם ד"ר לפילוסופיה רואה בכל סוגיה פרקטית בעיה פילוסופית. אך מי שיאזין רוב קשב להרצאה (שזמינה ביוטיוב, אגב) יראה שלכל הפחות מדובר בטענה מעניינת ומאתגרת.
לדידו של שטייניץ, המחלוקת בין מתנגדי הרפורמה לתומכיה, היא בעצם המחלוקת העתיקה בין סוקרטס ואפלטון: האם השלטון האידיאלי הוא שלטון העם, הדמוקרטיה (כך סבר סוקרטס, שהאמין כך אפילו במחיר חייו) או שמא שלטון החכמים כשיטתו של אפלטון. מתנגדי הרפורמה, לטענת שטייניץ, מעוניינים בגרסה מודרנית של שלטון החכמים האפלטוני. הם לא מעוניינים בגיוון, או באיזון הכוח של הממשלה בבחירת השופטים. הם מעוניינים בבית משפט שבוחר את עצמו כמין גילדה של חכמים שאמורה להוות פוסק אחרון בכל שאלות המדינה.
וזו אכן לב המחלוקת, כפי שנחשף מספר פעמים בזמן האחרון, ואמש נאמר במפורש, ללא כחל ושרק. המחלוקת איננה על השאלה כמה כוח יינתן לממשלה והאם צריך לאזן את הכוח הזה בדרך כזו או אחרת. השאלה היא בידי מי נתון השלטון, האם בידי העם כולו, הרוב והמיעוט יחדיו, או שמא בידי השופטים, שלשם כך יבחרו את עצמם.
