קוראים לה אלכסנדריה אוקסיו־קורטז. עד אמצע השבוע איש כמעט לא הכיר אותה. אבל השבוע היא הפכה לסימן נוסף של התרסקות השמאל המרכזי האמריקני. להתנפצותו לרסיסים. להפיכתו לבדיחה עצובה. אוקסיו־קורטז בת ה־28 רצה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית במחוז הרביעי של ניו־יורק, מול חבר הקונגרס הוותיק ג'וזף קראולי. אין יותר שמאל ממסדי מקראולי: הוא מכהן בקונגרס עוד מהאלף הקודם, רביעי בהיררכיה הדמוקרטית בבית הנבחרים, ועמד להחליף את מנהיגת המיעוט בוושינגטון ננסי פלוסי. עכשיו הוא היסטוריה.
מי שתפסה את מקומו ותתמודד על מקום בקונגרס מול המועמד הרפובליקני בנובמבר היא אישה צעירה ורדיקלית, פרוגרסיבית על ספידים, שמדברת בשפה ברורה של אנחנו מול הם. וה"הם" – לפחות בשלב זה – אינם טראמפ או תומכיו, אלא השמאל המתון. טוב, היא עבדה אצל ברני סנדרס, היה לה מורה טוב לחיים. "המרוץ הזה הוא של אנשים לעומת כסף", היא אומרת בסרטון הבחירות שלה – ומסמנת עוד קו שבר במחנה הרצוץ ממילא. "הגיע הזמן להבין שלא כל הדמוקרטים אותו דבר", היא מוסיפה, ובמחנה הימין השמרני מחככים ידיים בהנאה ומאחלים – כפי שאיחל מנחם בגין ז"ל בשומעו על פריצת מלחמת איראן־עיראק – הצלחה לשני הצדדים.
נכון שזו התמודדות פנימית בתוך המפלגה ולכן הגיוני שההבדלים בין הפלגים בה יחודדו, אבל זו אינה טרמינולוגיה של ויכוח בתוך הבית, אלא של שבירת קירות ויישור השטח בעזרת D9. והקירות, אפעס, גם כך לא בדיוק איתנים מאז התבוסה בבחירות 2016.
אצלנו קורה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר. סיעת השמאל שאמורה להוביל את האופוזיציה, המחנה הציוני, מתרסקת לרסיסים. היו"ר אבי גבאי – שמנסה בכלל להיות ליכוד ב' – אינו מצליח לצלוח אפילו שנה בתפקיד לפני שהסכינים נשלפות נגדו. בוז'י הרצוג בורח לעולם שכולו התעופפויות לקהילות יהודיות בחו"ל כיו"ר הסוכנות החדש. מי שלא מצא ג'וב מגשש את דרכו באפלה: חלק חושבים להצטרף למרצ, מפלגת שמאל שולית וקיצונית, וחלק מהרהרים באפשרות להקים עם בני גנץ מפלגה חדשה. כן, אתם זוכרים נכון, בני גנץ, שלפני פחות מחודשיים אמר שאינו פוסל ריצה בליכוד.
גם בשולי השמאל הדשדוש ניכר: השבוע נכנסה לתפקיד מזכ"ל שלום־עכשיו שקד מורג, וזאת חצי שנה לאחר פרישתו של המזכ"ל הקודם, אבי בוסקילה, שכיהן בתפקיד שנה וחצי בלבד לפני שנטש לטובת התמודדות על ראשות מרצ. בכל מקרה, איש לא ממש שם לב שהארגון הקיקיוני מתנהל בלי מזכ"ל כמה חודשים טובים. איך אומר ידידי שמעון ריקלין, אתם כבר יודעים למה.
אז מה עושים כשמתרסקים? בעיקר שטויות. בעל מסעדה בווירג'יניה גירש את דוברת הנשיא טראמפ, שרה האקבי־סנדרס. קדמו לכך לפחות שני מקרים של ביוש אנשי ממשל טראמפ שסעדו במקומות ציבוריים. ואם אנחנו כבר בעסקי המסעדנות, רוברט דה־נירו הודיע שטראמפ לא יוכל להיכנס למסעדה כלשהי מרשת המסעדות שלו. לא מזמן עמד דה־נירו על במה מכובדת בברודווי וקילל את הנשיא במילה שנייר העיתון אינו סובל. מה הייתה תגובת הקהל הליברלי, אוהב האדם והרגיש? מחיאות כפיים סוערות כמובן. שחקן הקולנוע פיטר פונדה קרא בטוויטר לקרוע את בארון טראמפ (בנם בן ה־12 של דונלד ומלניה) מידי אמו "ולהשליכו לכלוב מלא בפדופילים". זו כמובן רשימה חלקית בלבד.
אצלנו המצב קצת יותר טוב, אבל גם כאן השמאל בצרות צרורות. הוויכוח הגדול בסוגיות ימין־שמאל קלאסיות כבר מזמן הוכרע לטובת הימין, אם בבחירות ואם באווירה הציבורית, למרות התייצבות רוב התקשורת לטובת השמאל. בצר לו עובר המחנה המפסיד להתעסק בעיקר בהקנטות ובהצקות. פה ללגלג על יהודי שמניח תפילין ליהודי אחר בנתב"ג, שם לאסור על אירוע ציבורי שיש בו הפרדה – אבוי! – בין גברים לנשים, ועוד כהנה וכהנה.
השמאל מרוסק. זה נכון כמעט בכל העולם. הימין, עם הרציונליות שלו כלפי סוגיות שהתפוצצו למערב בפנים בשנים האחרונות כמו הגירה, מצליח לשכנע בצדקתו יותר ויותר אנשים. מחנה השמאל ובעיקר הצד הרדיקלי בו עומד חסר אונים, מביט אל העולם שהופך מנוכר מרגע לרגע, ולא יודע את נפשו. כרגע, כאמור, התגובה שלו נעה בין המגוחך למטופש.
אבל זו הנקודה שבה צריך להביט למציאות בעיניים ולהתחיל להיזהר. כי בניגוד לתדמית החנונית ואוהבת האדם – אף שבהחלט יש בשמאל רבים כאלה – רדיקליות משמאל יכולה להפוך לאלימה ואפילו רצחנית. מי שמרגיש שדוחקים אותו אל הקיר ולא נותנים לו מקום להתבטא, ובטח לא להשפיע על החברה כפי שירצה, עשוי להגיע למצבי קיצון שאין לנו אפשרות אפילו לדמיין.
המצב הזה, שייתכן שאנו עומדים בפתחו, מחייב התייחסות משני הצדדים. השמאל חייב להתעשת, לעשות חושבים ולנסות להבין מדוע העולם – בגדול – מפנה לו עורף. עליו להתחיל לתעל את חוסר האונים לאפיקים פרודוקטיביים וחיוביים. לזהות בתוכו את הגורמים שעלולים להמיט אסון ולרסנם.
מצד שני, הימין חייב להפגין נדיבות של מנצחים. אבל אמיתית. מי כמונו זוכרים מה זה להיות מיעוט מושפל שדורכים עליו ורומסים אותו. הוויכוחים צריכים להיות שלווים ורגועים יותר. השיח חייב להיות מכיל ואמפתי יותר. כן, אני אומר זאת גם לעצמי, אולי אפילו קודם כול לעצמי. קל מאוד להשפיל את מי שכבר מושפל. החוכמה היא לראות קצת מעל לזה, ולדעת לעצור בזמן. יש מצב שעכשיו הוא הזמן.
