סעודיה הייתה אבן הפינה בתפיסה האסטרטגית של נתניהו. היהלום שבכתר שאמור היה להשלים את המהלך הגדול של הסכמי אברהם ולמעשה להשלים את בניית קיר הברזל מול איראן. ההתקרבות בינה ובין איראן אינה דבר טוב מבחינת ישראל. המשמעות האסטרטגית היא שההבנות מסמנות איזשהו סוג של תקרת זכוכית ל"הסכמי אברהם".
כרגע המהלך הישראלי מול הסעודים נעצר ומה שמטריד יותר היא העובדה שניכרת בלימה כללית ביכולת לקדם את התפיסה הכלכלית-תועלתנית שהדריכה את ישראל בעשור האחרון ואפשרה נורמליזציה עם מדינות המפרץ. אי אפשר לנתק את העניין הזה ממה שמתחולל ביהודה ושומרון ובכלל עם האינתיפאדה הפלסטינית השלישית של השנה וחצי האחרונה. ערעור היציבות הביטחונית הוא חלק ממגמה של סדיקת או אתגור הסדר אסטרטגי של העשור האחרון.
הסדר הזה נשען פחות על תפיסות רומנטיות של שלום מבית המדרש של אירופה והרבה יותר על תפיסות של קידום תועלות ואינטרסים. ממשלו של טראמפ הבין היטב את העניין ולכן היה מוכן לקדם בעצמו מהלכים ובאמצעות כך לתרום למיצוב "הסכמי אברהם", למשל – תמורות אמריקניות למפרציות כמו אספקת מטוסי קרב מתקדמים.
הגישה העסקית-תועלתנית של טראמפ הומרה בגישה אמריקנית אחרת תחת הממשל הדמוקרטי של ביידן, שנטה מראש לגישה ערכית ופחות תועלתנית. וזה הסיפור המרכזי שהטיל צל על קידום האפשרות לנורמליזציה בין ישראל לבין סעודיה. המהלך היה כרוך כנראה בתמורות אמריקניות ולא רק בהשקעות ישראליות כספיות או טכנולוגיות.
מערכת היחסים הסעודית אמריקנית מעולם לא לבלבה תחת ביידן ובלינקן שסלדו מיורש העצר הסעודי, וכך הבינה סעודיה שאת העסקים צריך לעשות דרך המעצמה העולה – סין. במקביל לכך, סעודיה החלה לרכך את האיום האיראני פחות דרך המסלול של וושינגטון וירושלים ויותר דרך מהלך של פיוס ישירות מול טהרן.
לעניין זה יש השלכות חמורות גם לגבי היכולת, או היעדר היכולת של ישראל, לגרור את הממשל הנוכחי לטפל בבעיה האיראנית. כרגע וגם בעתיד היכולת של ישראל להתמודד עם איראן בעצמה ולבדה הוא נמוך עד אפסי, במובן שכל התמודדות ישירה עם הפרסים כרוכה כנראה במלחמה בחזית הצפונית שתהיה איומה מבחינת העורף הישראלי והשלכותיה הכלכליות למדינה.
וכך צריכה ישראל להתמודד היום לבדה עם מציאות אסטרטגית פחות נוחה כשהיא מאבדת נקודות בהקשר של "הסכמי אברהם" וגם בהקשר הפלסטיני. מובן שזה לא אסון ודטרמיניסטי. בעולם קר ומנוכר, הסעודים עוד עשויים לשחק במשחקים כפולים והמתח בין הסונה לבין השיעה שעומד בעינו, עשוי להכניס מעט צינה למערכת היחסים שבין ג'דה וטהרן.
ועדיין, המגמה בהחלט מטרידה. זו לא רק הפיכת "הסכמי אברהם" למסגרת מחוררת יותר וחלקית, אלא גם מה שמסתמן כמפגש קטלני בין המציאות הזו לבין מצד אחד דהירתה של איראן למעמד של מדינת סף גרעינית כאשר ברקע חולשתה של וושינגטון, לבין מצד שני חזרתה של השאלה הפלסטינית למרכז הבימה לאחר שנים של "היעלמות". אלו הן חדשות רעות עבור האסטרטגיה הכוללת של ישראל באזור ונקודת היפוך ביחס למציאות של העשור האחרון.
