באחד ממאמריו החשובים, קבע הפילוסוף הנודע דיוויד יום כי על כל פילוסופיה פוליטית הלוקחת את עצמה ברצינות לצאת מנקודת הנחה פסימית בכל הנוגע לכוונותיהם, כישוריהם ויכולתם של פוליטיקאים.
לפי יום, גם אם אין מדובר בתיאור מדויק של המציאות, יהיה זה נבון מצדנו להניח כי האחרונים אינם הטובים, המוצלחים או הנאורים שבאדם, כי אם נבלים המבקשים להעצים את כוחם ואת האינטרסים הפרטיים שלהם. המסורת הפוליטית הליברלית הקלאסית והשמרנית לקחה את כלל האצבע של יום ברצינות. בהתאם לו, היא מבקשת להגביל את הכוח השלטוני בשלל דרכים וצורות.
בדומה למדינות אחרות, גם בישראל לא חסרות סיבות טובות לגלות זהירות כלפי פוליטיקאים. ראשית, הכנסת ידעה לא מעט פוליטיקאים שתפקיד הפרלמנטר התברר כגדול למידותיהם. עובדה מצערת זו באה לידי ביטוי בולט בהיעדרן של מידות טובות, ביניהן מידת המתינות, המצופה מפרלמנטרים לגלם. דוגמה בולטת לכך מהעבר הלא רחוק היא התנהלותו הגסה של אורן חזן. דוגמה אחרת, הלקוחה מהכנסת הנוכחית, היא התנהגותו של יוראי להב הרצנו עליה אין צורך להכביר במילים.
התנהגות מרושלת ברמה האישית מלווה לא אחת בחובבנות מקצועית. כך למשל, לא מעט נבחרי ציבור מנסים להעביר חדשות לבקרים הצעות חוק שאין אלא לכנותן מגוחכות. דוגמה אחרונה לכך היא ההצעה לחייב את צה"ל לאייש שליש מכוח האדם ביחידות הטכנולוגיה ביוצאי פריפריה. דוגמה אחרת, אותה מבקש לקדם חבר הכנסת ניסים ואטורי, מבקשת לחלק אדמות מדינה בנגב ב"חינם" לחיילים. לחובבנות המקצועית ניתן להוסיף גם מהלכים מזיקים של ממש שנבחרי הציבור קורצים לכיוונם ואשר יגבו מחיר כבד מאזרחי ישראל לו יצאו אל הפועל. הניסיונות השונים, למשל מצדו של יו"ר ועדת הכספים משה גפני, להצר את עצמאותו של בנק ישראל בקביעת שער הריבית, היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך.
חשדנות בריאה, אם כן, כלפי פוליטיקאים היא מובנית ורצויה. עם זאת, תהיה זו טעות חמורה לתחום אותה רק כלפי נבחרי ציבור. ספקנות וחשדנות בריאה צריכה להיות מנת חלקנו כציבור גם כלפי פקידי ציבור, יועצים משפטיים ושופטים. האחרונים לא קורצו מחומר אנושי שונה מאיתנו וגם הם, בדומה לפוליטיקאים, מבקשים להגדיל את כוחם, לשפר את תנאיהם ולהגדיל את סמכותם.
תפיסת "שומרי הסף", לפיה המנגנון המדינתי הלא נבחר והלא אחריותי אינו משמש כלי עזר להוצאתה אל הפועל של מדיניות ציבורית אלא מהווה אמצעי הגנה על הציבור מפני נבחריו, היא אחת מהרעות המזיקות שהשתלטו על השיח האזרחי בישראל. בצורתה הקיצונית, תפיסה זו יוצרת דיכוטומיה כוזבת בין פוליטיקאים תאווי כוח ושררה ובין יועצים משפטיים ושופטים המשמשים כ"מגיני החירות".
שלא כמו פוליטיקאים הנאלצים להעמיד את עצמם לבחירה מחודשת, כאשר מדובר בפקידי ציבור ושופטים, אין לציבור ולנבחריו אף שוט ממשמע; שלא כמו פוליטיקאים, שלהם השקפת עולם פומבית וגלויה, פקידי ציבור ושופטים נהנים מעילה של מקצועיות ואובייקטיביות המאפשרת להם להסוות החלטות שאינן מקצועיות ואינן אובייקטיביות. יוקרה חברתית זו מאפשרת למתג כל ביקורת על הגופים הללו כביקורת על המומחיות שלהם.
למרות החשדנות הבריאה שצריכה להיות מנת חלקנו כלפי כל השחקנים במארג הפוליטי, עלינו לזכור כי דמוקרטיות ליברליות זקוקות לנבחרי ציבור בעלי עוצמה המסוגלים לקדם שינויים מטיבים בחיי הציבור. משילות אפקטיבית היא לא מילה גסה. נכון כי ממשלות חלשות אינן יכולות לעשות נזק, אך נכון במידה שווה שהן לא יכולות לתת מענה ממשי לצרכי הציבור. לא מעט מחאות ציבוריות או בעיות ממשיות לא הבשילו לכדי מדיניות ציבורית עקב מחסור בנבחרי ציבור אפקטיביים. בהתאם לכך, תרבות פוליטית הרואה בנבחרי הציבור מוקד תמידי לבעיה, לא תצליח לקדם רפורמות ליברליות ואחרות.
בניגוד למיתוס שהשתרש בתקופה האחרונה, שיטת המשטר שלנו אינה מבטיחה כוח עודף לממשלה ובהתאם לכך לנבחרי הציבור שבקואליציה. ממשלות קואליציה שבהן המפלגה הגדולה ביותר מחזיקה ב-30 מנדטים לערך בלבד מצויות מטבען בשיווי משקל עדין המאפשר אך ורק את קידומם של מהלכים המצויים בקונצנזוס רחב. בשיטה הפרלמנטרית שלנו, ככל שמדיניות כלשהי הינה קיצונית יותר מבחינה כלכלית, חברתית או דתית, כך הסיכוי שלה לזכות בתמיכתן של 5 או 6 מפלגות המייצגות את האינטרסים של קבוצות שונות באוכלוסייה צונח פלאים. זאת ועוד, המפלגות השונות עצמן אינן אחודות. ככל שהצעות המדיניות מרחיקות לכת יותר, כך המשמעת הפנים מפלגתית הופכת למאתגרת יותר. לא בכדי אף ממשלה (להוציא אחת) בהיסטוריה הישראלית לא סיימה את ימיה. אין זו מקריות שחווינו רק לאחרונה סבבים מרובים של בחירות.
דמוקרטיה ליברלית מצריכה אם כן נבחרי ציבור ליברלים וליברלים דגולים שימשו כנבחרי ציבור, ביניהם אדמנד ברק, אלכסיס דה-טוקוויל וג'ון סטיוראט מיל. המאבק על עתיד הליברליזם בישראל אינו יכול לצלוח תוך כדי עקיפת נבחרי הציבור. עלינו לזכור את אזהרתו של יום אך אל לנו לתלות את יהבנו אל מחוץ לבית הנבחרים. לטוב ולרע, בכנסת תיקבע דמותה של החברה הישראלית.
