בשבועות האחרונים הייתה עדנה ציבורית ל"שורפי האסמים" מימי חורבן בית שני; אותן קבוצות של קנאים שכאשר ירושלים הייתה נתונה במאבק לחיים ולמוות מול הרומאים, לא היססו להצית את מחסני המזון הגדולים שלה כדי להפוך את המאבק לנואש עוד יותר משהיה, ובכך להכריח גם את המתונים בעם להצטרף למאבק.
ירושלים אומנם לא חרבה בגללם; בהינתן יחסי הכוחות הבלתי אפשריים בין היהודים לרומאים, ומצבה של ירושלים עוד לפני ההצתות, סביר שהעיר הייתה נופלת בידי הרומאים בכל מקרה. ועדיין, הבערת מאגרי המזון בירושלים הנצורה הפכה לסמל יהודי היסטורי של הסכנה בקיומה של איבה פנימית בכלל, ובתנאי מאבק מול אויב חיצוני בפרט.
החודשים האחרונים הביאו לנו רשימה מכובדת של חשודים בשרפת אסמים. השבוע דבק התיאור הזה בקבוצות לוחמי המילואים, שהודיעו בזו אחר זו כי יסרבו להגיע לשירות המילואים שלהם אם הרפורמה המשפטית תמומש. גם מתנגדי רפורמה ישרים צריכים להודות שהכינוי ראוי.
אומנם חובה להתנגד לשלטון דיקטטורי, אבל הרפורמה המשפטית כשלעצמה, מסוכנת ככל שתהיה, עדיין אינה דיקטטורה. היא אכן פותחת פתח ופוטנציאל מסוכן לכינונה של דיקטטורה, בעיקר בשל השליטה המוחלטת שהיא מבקשת להעניק לממשלה במינוי השופטים; אבל דיקטטורה היא ביטוי להחלטות מסוג מסוים, לא לשיטה כזו או אחרת של בחירת שופטים. ייתכן שגם שיטת בחירה לא ראויה לא תביא להחלטות דיקטטוריות, ובאותה מידה ייתכן שגם שיטת בחירה ראויה ומאוזנת לא תמנע מהשלטון את קבלת ההחלטות הללו.
אבל מי שממהר להאשים את סרבני המילואים צריך לזכור שהם לא היו הראשונים שביקשו לשרוף את המועדון כדי להצליח בדרכם. קדם להם לא אחר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבארבע השנים האחרונות כופה על החברה הישראלית כאוס שלטוני: חמש מערכות בחירות, ביטול תקציב במשך שנתיים, כניעה מוחלטת לחרדים בעניין ביטול לימודי הליבה, ולקינוח גם רפורמה משפטית קיצונית שעד ראשית משפטו הוא לא העלה בדעתו לתמוך בה וביוזמיה. מה יעדו של נתניהו ביצירת הכאוס הזה? יש אומרים: ביטול הסכנה שיורשע ויישלח לכלא. אבל הרי את זה אפשר היה להשיג באמצעות עסקאות טיעון למיניהן. לכן סביר יותר שהמטרה כפולה: להינצל מהמשפט תוך שהוא מותיר בידיו את שלטונו.
הכאוס הגובר שיצר נתניהו בשנים האחרונות נראה כמו פרפרזה חד־משמעית למירי רגב: מה שווה המדינה אם אני לא יכול לשלוט בה? נתניהו אינו שונה באופן מהותי ממי שסוחטים בעלי עסקים, באיומים שאם לא ישולמו דמי החסות יוצת העסק, או שבעליו ייפגעו בכל מיני דרכים משונות. אדרבה, נתניהו מפעיל את השיטה כלפי המדינה כולה.
גם החרדים, בני בריתו המסורים של נתניהו, נוקטים זה שנים רבות בטקטיקת הסחיטה. האמצעי אולי לגיטימי יותר – ניצול כוחם הדמוגרפי והפוליטי ההולך וגדל – אבל מטרתו מסוכנת בהרבה: לא רק כפייה דתית המשניאה את היהדות ואת המדינה עצמה על רבים, אלא הנצחת שיטה מעוותת של מימון המדינה לאוכלוסייה הולכת וגדלה שרבים מאנשיה אינם עובדים או אינם עובדים בגלוי, והמבקשת למנוע גם מהדורות הבאים שלה לימודים שיכשירו אותם לעבודה המתאימה לתנאי המאה ה־21. אם יצליחו בסחטנותם, התוצאה תהיה נוראה בהרבה מכל אקטיביזם שיפוטי שסרבני השירות מבקשים להגן עליו.
האירועים מתגלגלים במהירות בימים אלה, וכבר התבשרנו על הצעות פשרה ביחס לרפורמה. הפרטים טרם פורסמו באופן ברור ורשמי, וכבר הזדרזו כמה מראשי האופוזיציה לפסול את ההצעות על הסף. ברשתות החברתיות, מובילי המהלך מותקפים באגרסיביות נוראה. ייתכן שמנהיגי האופוזיציה מאמינים שמחאתם תכריח את הקואליציה לזנוח את הרפורמה לחלוטין וכך יצליחו להביס את השלטון. אבל דחייה גורפת של פשרות סבירות (בעיקר כאלה המבטיחות שהקואליציות לא יוכלו לשלוט בלעדית במינוי השופטים) עלולה לשחק לידי הימין, ולהביא לחקיקה נטולת פשרות ולהקצנת הכאוס החברתי.
ברגע הקריטי הזה נדרשים כולם להתמקד בטובת המדינה והחברה, ולא בטובתם שלהם. מי שלא יעשו זאת ייזכרו לדיראון עולם, בעוד מדיניות אחראית עשויה בסופו של דבר להועיל לבעליה גם מבחינה פוליטית
