אומרים שבני אדם הם תבנית נוף מולדתם. בארץ ישראל, למשל, משך הזמן בין השקיעה לחושך נראה תמיד קצר יחסית. זה או יום או לילה. רוב הישראלים, אני מאמין, חושבים בהתאם, בהחלטיות חותכת. או שאתה צודק או שאתה טועה. איתי או נגדי. זה או יום או לילה.
החלוקה החדה מתבטאת גם בדיון הבוער על מערכת המשפט. אנשי השמאל רואים בנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק דמות הרואית. כשהציג את שני חוקי היסוד משנת 1992 כראשיתה של "מהפכה חוקתית", הוא שימש השראה לבית משפט אקטיביסטי שבמרוצת השנים גבר לא אחת על סמכויות הכנסת. הימין עושה כעת דבר זהה, ומנסה להנהיג חוקים קיצוניים באותה מידה, שברוב דק כחוט השערה, של 61 אצבעות בכנסת, עלולים לעקוף את החלטות בית המשפט העליון.
שני הצדדים דוחפים לקיצוניות בדרך נוספת. במהלך השנים, שופטי בית המשפט העליון ונציגי לשכת עורכי הדין היו הרוב בוועדה למינוי שופטים. למעשה, זו הייתה מדיניות של שופטים בוחרים שופטים, ללא כל בלמים. עכשיו הימין עונה באותה מטבע. הרפורמה תביא לידי כך שהמחוקק יקבל שליטה מראש על החלטות שיפוטיות, וגם כאן ללא בלמים.
אם אלה המקדמים את התפיסות הקוטביות ימשיכו כך, הדבר עלול להוביל לאסון. תארו לעצמכם את התרחיש הבא, שאחרים ציינו לפניי: הכנסת מעבירה חוק כחלק מהרפורמה, וזמן קצר לאחר מכן בית המשפט העליון מכריז שאינו חוקתי. זמן קצר לאחר מכן מתעוררות נסיבות שבעקבותיהן בית המשפט העליון והכנסת מקבלים החלטות סותרות המחייבות את הרמטכ"ל. מה יעשה אז צה"ל? מצב כזה עלול להתפתח חלילה לאיום קיומי של ממש.
עם זאת, רגעים כאלה של סכנה קיצונית יכולים להוליד ברכה. מעז, אומרת המסורת שלנו, יכול לצאת מתוק. זה יכול להתרחש אם גם הימין וגם השמאל יאמצו את מה שנקרא כוח הצמצום, ריסון עצמי ונסיגה קלה לאחור כדי לאפשר מרחב גם ליריב, כל זאת מתוך הבנה שפשרה אינה סימן לחולשה אלא לכוח. היא מצריכה הקשבה ליריב במקום דיבור אליו, מתוך הכרה שלשני הצדדים אין מונופול על חיבת ציון ועל אהבת עם ישראל וארץ ישראל.
עד כמה שקשה לדמיין זאת, לכל צד יש מה ללמוד מהצד האחר. שהרי גם הכנסת, הרשות המחוקקת, וגם בית המשפט העליון, המגן האחרון של זכויות האדם והאזרח, חיוניים להבטחת עתידה של ישראל כמדינה חזקה, יהודית ודמוקרטית. מה שדרוש כאן הוא קסם הדיאלקטיקה, בניגוד לאבסולוטיות. אבסולוטיות פירושה שהצד האחד צודק לחלוטין והצד האחר שוגה לחלוטין. דיאלקטיקה כוללת רעיונות מנוגדים המושכים לכיוונים שונים. יצירתיות אמיתית ועמוקה נובעת מהמתח בין השניים.
אני מכיר את שתי התופעות ברמה אישית מאוד. כאקטיביסט צעיר נקטתי עמדות מסוימות, ולא יכולתי לראות אמת אחרת מלבד האמת שלי. כך, באופן טרגי, הפכתי לרב האמריקני שבשנות השמונים עורר תמיכה במחתרת היהודית. אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שישראל לא תצליח עם הימין לבדו או השמאל לבדו. בכל הנוגע לישראל ולרווחתה של הקהילה היהודית, הדיאלקטיקה קריטית. ובענייננו יש להדגיש: אף שכל צד סבור שהוא לבדו נושא הבשורה של הבלמים והאיזונים, לשני הצדדים יש תפקיד מכריע.
בסדר פסח, שנחגוג בקרוב, אנו מתמקדים בעבר, בחירות שלנו ממצרים, ואולם לקראת סופו אנו משנים כיוון וקוראים טקסטים המשקפים את הכמיהה שלנו לגאולה עתידית.
גאולה קשורה לעיתים קרובות לאוטופיה, לעולם שכולו טוב. אבל בגאולה לא הכול טוב, וכפי שקובע הרמב"ם, גאולה אין פירושה שלמות. וכך, באחד מפיוטי ההגדה האחרונים אנחנו שרים את "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה". העתיד אינו משורטט בחלוקה הידועה ליום וללילה. זהו החלום של דמדומים מורחבים, שהפכים לא רק מתקיימים בהם יחד, אלא, למען הטוב הגדול יותר, מצטמצמים כדי לפנות מקום לאחר, ובכך לשגשג בתוך דו־שיח.
למען ציון לו יהי, לו יהי.
הרב אבי וייס הוא מייסד קהילת "הבית" (HIR) בניו־יורק ומייסד ישיבת חובבי תורה וישיבת מהר"ת.
