הפגנות יכולות להיות ממכרות. היטמעות בהמון משולהב, לח ומיוזע מציפה רגשות קמאיים מקרקעית הנפש, ויוצרת את התנאים האקלימיים לסערה הנפשית המושלמת. כשהתותחים רועמים והעדר שועט בתוך ענן האבק של עצמו, ההמונים מתדלקים זה את זה באנרגיות כאוטיות, חרדות ופרנויות.
תנאי השטח בזירת ההפגנה מטשטשים את היכולת הרפלקטיבית להתבונן בריחוק ובקור רוח על הסיטואציה: שוטרים, סוסים ומחסומים, כיתובים אפוקליפטיים על שלטים אדומים ושחורים, דגלים המצביעים על עבר מתוק ומדומיין שהיה ואבד. ובתוך זה הגוף: צפיפות דחופה ודוחפת, תנועות ידיים, צעידה קצבית, הלמות תופים, זעקת נואמים, בסים בבטן, ויברציות בשרירים, אדרנלין שוצף בדם.
הפגנה טובה מכניסה את משתתפיה למעין טראנס היפנוטי, ומוציאה מהם אלמנט חייתי ראשוני. הם יוצאים לקרב מול איום מדומיין או ממשי, מוצפים בהורמוני סטרס וחרדה, פועלים מתוך תודעה הישרדותית. בהפגנות גדולות וסוערות יובערו מדורות ויוקרבו קורבנות סמליים כמו בטקס שבטי קדום. החיכוך עם המשטרה הוא חלק מהאירוע; יש קשר בין הדם והאלימות ובין הקתרזיס.
עיתון הארץ, השופר המרכזי של התנועה לשריפת המועדון בישראל, פרסם כתבה על המתופפים בהפגנות. "בזמן שכאלף מפגינים עדיין מתרכזים בדרך השלום פינת יגאל אלון", מתוארת פעילותו של אחד מהם, "הוא עומד לבד, עם אטמי אוזניים, כפפות ומקלות ענק, וממשיך לתופף: בקצב אחיד, לא עוצר, התוף שלו כבר קרוע, וגם נייר הדבק שנועד לחסום את הקרע כבר נקרע בעצמו. הוא ממשיך גם כשהמקל נופל. כשאני שואל אותו אם אפשר לדבר, הוא משיב: 'אני בדיוק באמצע משמרת'".
האולפנים מתאמצים למתג את גילויי הסרבנות והמרד כ"מחאת המילואימניקים", אבל זו לא מחאת ה־מילואימניקים. גם שם יש קאסטות
המתופף מודע היטב לתפקידו: "דיקטטורה לא מפילים בזה שהולכים לשמוע נאומים או את עברי לידר שר. את זה למדנו בבלפור", הוא אומר לכתב איתמר קציר. "ההיבט של התוף הוא הרבה פחות להכתיב קצב. זה כמו תופי מלחמה, זה מפעיל מרכיב ממש פיזיולוגי אצל אנשים, זה מכניס אנרגיה מאוד מאוד חזקה. אני בדרך כלל עושה קצב סינכרוני עם פעימות לב. זה מרים, ולא רק שזה מרים, זה גם חשוב ברגעי שקט. אסור להרגיש רגעי שקט, שלא תהיה נפילה. התוף שומר על עקביות, שכל הזמן יש התרחשות, שכל הזמן יש פעולה".
הרשתות החברתיות והאולפנים הפתוחים מרחיבים מאוד את גבולות ההפגנה. היא אומנם מתרחשת ברחוב אבל נוכחת בכל בית. בעזרת מסכים של 60 אינטש עם רמקולים איכותיים, מיליוני ישראלים חווים אותה פיזית.
במינון מסוים, מצב תודעה טראנס־היפנוטי יכול לשאת איכויות תרפויטיות. מצבי דמדומים בתודעה עשויים להועיל בהעלאת טראומות, שחרור תסכולים ושיתוף כאבים. ברמות גבוהות יותר הם מקדמים התפתחות פנימית ואינטגרציה בין חלקי האור והצל בנפש. אבל יש רגע שבו הג'יני בורח מהמנורה, ולאף אחד כבר אין שליטה על מה שמתרחש. יש שלב שבו האנרגיה התת־קרקעית פורצת כמו גייזר, והלוחות הטקטוניים זזים מתחת לרגליים. יש נקודה שבה קו המחשבה הרציונלי ניתק "כאשר יינתק פתיל הנעורת בהריחו אש", והמוח כבר לא שליט על הלב. ברגע הזה, שבו האֵד־אִיד עולה מן הארץ ומכסה את עין השמש, עלולה להתפרץ אלימות.
האלימות מופנית החוצה אך זולגת גם פנימה. כמו מחלה אוטואימונית, הרעל גורם לגוף לחסל את עצמו. את המרד החלו הטייסים הווטרנים שממילא מזמן לא טסים, אחריהם הטייסים הצעירים, והנה פשׂה הנגע. פה שישה לוחמי שלדג, כאן קצינים ממערך המבצעים המיוחדים, שם רופאים צבאיים.
האולפנים מתאמצים למתג את גילויי הסרבנות והמרד כ"מחאת המילואימניקים", אבל זו לא מחאת ה־מילואימניקים. גם במילואים יש קאסטות, וזו מחאת מילואימניקים מסוג מסוים מאוד: לוחמי הקצפת הפריווילגים. אלו שאומנם השקיעו מאמץ ניכר במסלול ההכשרה, אך קיבלו מצה"ל את השורה הכי חשובה בקורות החיים שלהם, ומנצלים את המשאב הציבורי כדי לכפות את דעתם. כל צוער יודע שקורס טיס הוא מסדר האבירים הישראלי, שהכנפיים שמקבלים בסופו הן כתר קיסרי מעלי דפנה לכל החיים. וכמובן היחידות המיוחדות, שאזכור שמן פותח דלתות כמו מפתח מאסטר.
