בימים אלה הגדוד של החתום מעלה נמצא בשירות מילואים פעיל, בין אימון לתעסוקה מבצעית באיו"ש. בשבוע שעבר וידאנו שכל הלוחמים יעברו אימוני מטווחים ויתרגלו מעצרים, התמודדות עם הפרות סדר, קרב מגע ועזרה ראשונה. שצלפי הרוגר יורידו חלודה, שהנהגים ירועננו והחובשים ייזכרו בחומר. הסרבנות לא הגיעה לגדודים הנושאים בנטל השוחק והאפרורי של הביטחון השוטף. חיילים שביקשו להשתחרר הציפו את הסיבות הרגילות: לזה יש בחינה חשובה בטכניון, אשתו של ההוא בשמירת היריון, לשלישי נולד ילד ואחיו של הרביעי מתחתן בעוד שבוע. אף אחד לא הזכיר את הרפורמה המשפטית.
מטריד כל כך לראות באיזו מהירות אנו הופכים לשתי ממלכות עוינות ומכבים את מדורות השבט האחרונות. הימין בישראל תמיד חשד בשמאל שהערבות והסולידריות שלו הן על תנאי, שהוא לא חי בתודעה עמוקה שאנחנו קודם כול משפחה ואחים נשארים אחים; שהביטוי "ניידים" מתאר לא רק אנגלית מעולה ויכולת למצוא עבודה בעמק הסיליקון, אלא משקף גם שורשים של גידולי מים, אהבה התלויה בדבר. החשש הזה קיבל השבוע אישוש מדאיג. אם אפילו מפקד חיל האוויר לא הצליח להוציא מפיו גינוי ברור לתופעת הסרבנות, מה יגידו אזובי שלדג?
והצביעות. כמה אש וגופרית המטירה התקשורת על רבנים שתמכו בסירוב פקודה בתקופת הגירוש מגוש קטיף, מה שבפועל כמעט לא התרחש, למעט תופעות בודדות בקצה השוליים. ולעומת זאת באיזו אהדה גלויה היא מחבקת את שורפי האסמים היום, האם ממשפט שלמה שאומרת "גזורו".
אבל לא רק השמאל מתנהל בצורה מופקרת, נטולת אחריות וקווים אדומים, גם הימין. לראשונה מאז שהחלה להתגלגל הרפורמה המשפטית, חשתי השבוע דאגה משום שלא ברור לי אם לסיפור הזה יהיה סוף טוב. מטריפה את הדעת המחשבה שהצדדים למשא ומתן מסכימים על 94 אחוז ממתווה היסטורי כולל ומקיף, אך מתבצרים בעמדתם ודופקים את הראש בקיר על ששת האחוזים הנותרים. שאנחנו במרחק נגיעה מחוקה פרוצדורלית שתבשר על "קץ הסכסוך" בין רשויות השלטון ותבטיח שקט לארבעים שנה, אך תקועים מנגד כמו משה על נבו.
הרבי מלובביץ אמר לפני מותו: "עשיתי כל שביכולתי להביא את המשיח, עכשיו תורכם". בהשאלה מדבריו, נראה לי שהמאמץ המקצועי האדיר שהושקע פה בשבועות האחרונים למציאת מכנה חוקתי משותף מתקרב למיצוי. הוא השיג המון, אבל את הרגל המסיימת צריך לנעוץ מישהו אחר.
