מעשה שהיה כך היה: משלוח שהיה אמור להגיע אליי מאנגליה לירושלים מצא את דרכו, כשישה שבועות לאחר שנשלח, אל סניף דואר בצפת. ניסיונות להתקשר אל הדואר העלו חרס, ובקשותיי לשלוח את החבילה לסניף אחר, קרוב יותר למקום מגוריי, נענו תחילה ב"בסדר", אך אז הועברה החבילה לסניף דואר אחר – בצפת. לאחר פנייה נוספת קיבלתי מענה שלפיו "לא ניתן להעביר את החבילה לעיר אחרת". לו רק היה לנו שירות משלוחים בפריסה ארצית שהיה יכול להעניק שירות כזה.
לא אוסיף להלאות אתכם בקורות אותה חבילה, שהיא רק דוגמה אחת לתחום שבו חברת דואר ישראל מצטיינת במיוחד: שיעור התלונות המוצדקות המוגשות אל נציב תלונות הציבור. יותר מאלף תלונות התקבלו בשנת 2021 בגין התנהלות הדואר, מקום שלישי ולא מכובד אחרי משרד התחבורה והמוסד לביטוח לאומי; כ־75% מהן התבררו כמוצדקות. התלונות ידועות ומוכרות: חבילות שהולכות לאיבוד, הזמנות לחתונה שמגיעות אחרי קיומה, איחולי שנה טובה שמגיעים ליעדם אחרי החגים, חשבונות חשמל אחרי המועד האחרון לתשלום, ותורים ארוכים בסניפים. אגב, כל אלה מקרים שהתרחשו לי אישית בשנה האחרונה.
צמצום מספר הסניפים עורר ביקורת רבה, בעיקר בגלל אוכלוסיות חלשות שעדיין משתמשות בהם, אבל כל סניף דואר מפסיד בממוצע מיליון שקלים בשנה
קשה לחשוב על שירות ממשלתי ראוי ומתאים להפרטה יותר מדואר ישראל. לא מדובר בשירות ציבורי מיוחד, בשירות שהוא מונופול טבעי, או בשירות חיוני שאין מי שיספק אותו מלבד הממשלה. וכאמור, השירות גם לא ממש בולט ביעילותו. בסופו של יום מדובר בשירות פרטי ועסקי באופיו, שהממשלה משום מה המשיכה להחזיק בידיה באופן מלא, במקום להפריט אותו כבר לפני עשרים שנה כמו את בזק ואל־על. אפילו את נמל חיפה הספקנו להפריט עוד לפני שדואר ישראל הופרט. מדברים על זה כבר שלושים שנה, אבל בקרוב נזכה לחזות בהיסטוריה: מדינת ישראל לא תחזיק יותר שירות דואר ממשלתי, וכולנו נרוויח מהמהלך.
בעידן טכנולוגי ומתקדם, התנהלותו הנוכחית של דואר ישראל מיושנת להחריד. בעולם שבו אפשר להזמין חבילה מאמזון ובתוך שבוע היא תגיע מקצה העולם לפתח דלתנו – כדי לקבל חבילה בדואר ישראל עדיין צריך להמתין לפתק שדוור משלשל באופן ידני לתיבת הדואר שלנו, ובעקבותיו לכתת רגליים אל סניף הדואר ולהמתין שם בתור. אגב, אמזון איננה הקוסמת היחידה; קיימים היום אינספור שירותי משלוחים המגיעים אל פתח הבית או המשרד, אוספים את המכתב או החבילה ומעבירים אותה לכל מקום בארץ בתוך שעות בודדות, ולכל מקום בעולם בתוך יממות ספורות. השאלה היחידה הנוגעת להפרטת הדואר היא מדוע לקח לממשלה זמן רב כל כך להחליט על הפרטה מלאה של הדואר, החלטה שהתקבלה בשנת 2022.
תרבות ארגונית מיושנת
מכתבי הכלכלנים והמילואימניקים למיניהם יוצרים אולי את הרושם שמספר התכתובות מצוי בעלייה, אבל בפועל היקף דברי הדואר מצוי בירידה מתמדת בעשורים האחרונים. תפקידו העיקרי של הדואר – להעביר תכתובות וחבילות – הפך למיותר במידה רבה בעקבות הדואר האלקטרוני, ווטסאפ ושלל האמצעים הטכנולוגיים להעברת מסרים מיידיים. אפילו הגידול בסחר המקוון ובמשלוחי החבילות מכל רחבי הארץ והעולם, אינו מפצה על הירידה האדירה בדברי הדואר הכוללים, והכנסות הדואר יורדות בהתמדה.
בשנת 2022 הפסידה חברת דואר ישראל כ־259 מיליון שקלים, בשנת 2021 הגיעו הפסדיה לכ־175 מיליון שקלים, ובשנת 2020 – כ־643 מיליון שקלים. למעשה, בחמש־עשרה השנים האחרונות הציגה חברת דואר ישראל הפסדים באופן שיטתי, והגיעה בפועל לחדלות פירעון.
המאזן השלילי של דואר ישראל אינו נובע רק מהירידה המתמדת בהכנסות, אלא מכך שהוצאותיה תמיד היו גבוהות ולא מותאמות למציאות. 70% מהוצאות החברה מיועדים לשכר העובדים, מה שלא מאפשר לה להשקיע בטכנולוגיה ומיכון. ומשום שכל העובדים הללו מאוגדים בהסתדרות, הם נהנים מהסכם קיבוצי שמעניק להם עלייה קבועה בשכר בלי קשר לתוצאות הכלכליות של החברה. וכמובן, כל ניסיון לפטר עובדים או לשנות את אופי עבודתם כדי להתאים אותה למציאות המשתנה, הוא עניין למשא ומתן ממושך שבסופו תג מחיר גבוה. עולם השילוח רץ קדימה בקצב האינטרנט, אבל דואר ישראל מזדחל כצב הסתדרותי.
למען האמת אי אפשר להאשים רק את החברה ואת הוועד. המדינה עשתה כול שביכולתה להקשות על דואר ישראל. במסגרת הרישיון שלה הוטלו על החברה חובות רגולטוריות שונות, בהן למשל חובת אוניברסליות, כלומר לחלק דואר בכל מקום בישראל, כולל בפריפריה המרוחקת ביותר שאיננה משתלמת כלכלית. בנוסף, הדואר מחויב בפריסה ארצית של סניף פיזי בכל קילומטר וחצי, עם שעות קבלה מוגדרות. הפיקוח הממשלתי על מחירי דואר ישראל אפשר למתחרים למכור במחירים נמוכים בהרבה, שגרמו לה לאבד מכרזים רבים של דואר עסקי.
נוח להאשים את המציאות שהשתנתה, אבל האמת היא שדואר ישראל מעולם לא הייתה חברה מוצלחת, אף לא באחד מגלגוליה – ממשרד הדואר בשנות החמישים, דרך הקמת רשות הדואר ב־1986 כגוף סטטוטורי עצמאי וסגירתה של הרשות ב־2006, ועד הקמת דואר ישראל בע"מ כחברה ממשלתית. אף אחד מהשינויים הללו, גרסאות מבניות שונות של מעורבות ממשלתית, לא הצליח לחולל שינוי של ממש ברווחיות של החברה או לשפר את השירות לאזרחים.
במשך שנים ניסו גורמים שונים לגרום לחברה לחשוב באופן "עסקי", בלי להבין שזה פשוט לא בדי־אן־איי של גוף ממשלתי. מתברר שאם מזיזים את אותם עובדים עם אותו ועד הסתדרותי ואותה תרבות ארגונית, מקבלים פחות או יותר את אותו שירות. כבר 15 שנים חברת הדואר חיה מתוכנית הבראה אחת לאחרת, כשאחת לכמה שנים מתבקשת המדינה להשקיע מאות מיליוני שקלים בחברה כדי להציל אותה מפשיטת רגל, ובתמורה החברה מתחייבת להתייעל עוד קצת. אבל הבריאות המיוחלת לא הגיעה. בסוף חלחלה ההבנה: אין עוד מה לייעל. רק גוף פרטי עם אינטרס כלכלי, שפועל בשוק תחרותי, יכול להפוך את הדואר לשירות שחושב באופן עסקי.
היתרון היחיד של החברה היה החיבור שלה לעטיני המדינה, שיכלה לכסות את ההפסדים. אבל כדי למכור אותה עליה להיות אטרקטיבית למשקיעים, ואיש מהם לא היה מוכן להשקיע בחברה כפי שהיא. כך נולדה תוכנית ההבראה האחרונה, שנועדה להפוך את דואר ישראל לחברה שמישהו יסכים לקנות במיליארד שקלים, מתוך מחשבה שהיא תניב לו רווחים בטווח הארוך.
מתכוננים למשקיע
כדי להוציא לפועל את הפרטת החברה היה צורך בשלושה מהלכים מקבילים. תחילה, הממשלה הייתה צריכה ללמוד לשחרר. חוק הדואר לא השתנה במשך עשרים שנה, והיה צורך להסיר מגבלות רבות מעל דואר ישראל כדי שהיא תוכל להתייעל. בתחום הזה חל שינוי דרמטי בשנים האחרונות, בניצוחו של שר התקשורת הקודם יועז הנדל ומנכ"לית המשרד לירן אבישר בן־חורין.
השינויים החשובים ביותר נגעו לגמישות בהפעלת הדואר. אף שהדואר עדיין מחויב באוניברסליות הוא כבר לא חייב בפריסת סניפים כה רחבה, ויכול, שומו שמיים, לקבוע את שעות הקבלה לפי שעות הביקוש. בנוסף התאפשר לדואר למכור מוצרים בדלפקים, תוך ניצול העובדה שאנשים מגיעים אליו ממילא, ושימוש בכוחה של פריסה ארצית רחבה.
במסגרת השינוי נפתחו לתחרות כל ההיבטים שהדואר עוסק בהם: לא רק הדואר הכמותי (חשבונות ודפי מידע מבנקים, חברות ביטוח וכדומה), אלא גם הדואר הרגיל. בוטל פיקוח המחירים שהוחל על חברת הדואר בתמחור דואר כמותי, כך שהתחרות פתוחה לחלוטין. ההיבט האחרון שהדואר עדיין החזיק בו כמונופול היה מרכזי החלוקה ביישובים קטנים, שהיו נכס של הדואר ושום גורם עסקי אחר לא היה יכול להתחרות בהם (מדובר בכרבע מהדואר בארץ). לאחרונה גם העניין הזה תוקן במסגרת שינויי הרישיון האחרונים שביצע שר התקשורת הנוכחי שלמה קרעי.
המהלך השני היה מול ועד העובדים. בגזרה הזו היה צורך בחתימה על הסכם הבראה נוסף, שבמסגרתו "יופרשו" 1,050 עובדים מתוך כ־5,000 עובדי החברה; 150 עובדים נוספים יופרשו בהתאם להסכם קודם משנת 2020, כך שבסוף התהליך יהיו בדואר כ־3,800 עובדים. מבין העובדים שיישארו בחברה, הרוכש החדש יוכל להוציא לפנסיה 500 עובדים נוספים באותם תנאים. מאות דוורים הפכו לשליחים כדי לתמוך במערך חלוקת החבילות, ובוטלה מכסת העובדים המינימלית שהחברה הייתה צריכה להחזיק (מדהים לחשוב שהייתה בכלל מכסה כזו). המדינה מימנה את הסדרי הפרישה של העובדים, ובתמורה העבירה חברת הדואר נכסי נדל"ן בשווי של כ־800 מיליון שקלים. כמובן, גם העובדים לא הפסידו: הם זכאים ל"מענק הפרטה" בשווי 3% מתמורת המכירה, וכן לבונוס מבוסס רווחיות של 10% מהרווח התפעולי של החברה.
ולבסוף היה צורך בהתייעלות פנימית בתוך הדואר, שתצעיד אותו אל המאה ה־21 באיחור של עשרים שנה. אל הדואר הובא מנכ"ל חדש, דוד לרון, לשעבר המשנה למנכ"ל שופרסל, כאשר המטרה שהוצבה לפניו אחת – להביא את הדואר לרווחיות ולהפרטה. לרון ניצח על המהלכים החשובים של ההתייעלות: פיטורי העובדים, ארגון מחדש של העבודה בדואר, שינוי מודל פריסת הסניפים, וקידום הפעילות הדיגיטלית של הדואר.
דואר ישראל סגר כבר 70 סניפים, ועתיד לסגור 100 בסך הכול ולהישאר בתום התוכנית עם כ־350 סניפים מרכזיים בלבד. במקום הסניפים הוותיקים ייפתחו נקודות שירות ברחבי הארץ בתוך חנויות, קיוסקים, סופרמרקטים וכדומה, שבהן יהיה אפשר לקבל חבילות ולבצע את הפעולות המרכזיות כמו פעולות מזומן וקבלת תשלומים. 85% מהלקוחות יוכלו לבחור את נקודת האיסוף של החבילות. בדואר טוענים שגם אחרי השינוי הזה, ל־90% מבתי האב בישראל יהיה סניף דואר במרחק שלושה קילומטרים מהבית.
צמצום מספר הסניפים עורר ביקורת רבה, בעיקר בגלל אוכלוסיות חלשות שעדיין משתמשות בהם, אבל זהו צעד מחויב המציאות. כל סניף דואר כזה מפסיד בממוצע מיליון שקלים בשנה, וכאשר רוב הסניפים חווים ירידה של כ־40% בפעילות, אין לכך הצדקה אמיתית. "חברת הדואר היא היחידה שהרגולטור קובע לה פריסת סניפים", ציין בוועדת הכלכלה של הכנסת יו"ר הדואר מישאל וקנין, "אפילו קופות חולים לא מחויבות בפריסה".
במקביל מקדמים בדואר מעבר מסיבי לדיגיטל. הושקה אפליקציה חדשה שבה אפשר לעקוב אחר החבילות שלכם. בקרוב יהיה אפשר לבצע באתר ובאפליקציה פעולות כמו קבלת קצבאות באמצעות כרטיס נטען, פתיחת חשבון בבנק הדואר, הפקדת שיקים לחשבון בבנק הדואר, העברות כספים וכדומה. אוכלוסיית מקבלי הקצבאות שפועלת בבנק הדואר תוכל למשוך את הקצבה החודשית מכל כספומט.
כל אלה אמורים להביא את חברת הדואר לרווחיות כבר ברבעון האחרון של השנה הנוכחית, וכבר בחודשים הקרובים תתחיל המדינה להציג את הכלה המשודרגת: משקיעים פוטנציאליים יקבלו את כל החומרים ויוכלו להגיש הצעות מחיר. רשות החברות, שמנהלת את תהליך ההפרטה, תגדיר קריטריונים מי יכול לרכוש את הדואר, וּועדה להשקעות זרות תפקח עין, תמנע משחקנים עוינים להשתלט על חברה גדולה במשק ותביא בחשבון שיקולים ביטחוניים וכלכליים. המשקיע שיעמוד בתנאים ויגיש את ההצעה הזוכה יקבל לידיו את חברת דואר ישראל, בכללי הרישיון שהיא פועלת לפיהם. כל התהליך הזה אמור להיות מושלם בתוך כ־16 חודשים, כך שכבר בשנה הבאה נזכה לראות את ההפרטה.
מי שצפוי לקנות את הדואר הוא כנראה שחקן שתהיה לו סינרגיה עסקית עם שירותי הדואר. זה יכול להיות גורם מעולם הלוגיסטיקה שייהנה ממערכות המיון וצי המשאיות שברשות חברת הדואר; גורם מעולם הקמעונאות שייהנה מהפריסה הארצית של הסניפים ויוכל לשלב את פעילותו העסקית בתוך מערך הדואר, או חברת משלוחים גדולה שכבר פעילה בתחום ותוכל לצמצם הוצאות ולהכניס אליה את העסקים הנרחבים של הדואר. בדואר מקווים שלשחקן פרטי ישתלם להשקיע בטכנולוגיה ובמערכות מתקדמות, ובכך לממש את מלוא הפוטנציאל המסחרי של החברה.
