בין מגילת אסתר ליום האישה, עלו בי מחשבות על נשים שמעולם לא קיבלו קצה קצהו של כתר, אך בהחלט ראויות לאיזו מַלְכוּת. על אף שלא זכו לחיים קלים הן נלחמו, נאבקו ועבדו קשה מאוד, יום־יום, כדי לשרוד, כדי לנהל חיים ולא לתת לעולם הקשוח שבחוץ להביס אותן.
סבתא שלי הייתה אחת כזו: ממסע העלייה לארץ מתוניסיה, שכלל שהייה במחנה מעצר של הבריטים בקפריסין, דרך הבית העני והקטנטן ברחוב השומר שבחיפה, ועד להיעלמות בנה ב״פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן״, פצע פתוח ומדמם שסחבה יחד עם סבא שלי ללא מילים כל חייה, ממש עד נשימתה האחרונה ועבר בירושה אלינו.
שנים רבות שלא הסתכלתי לסיפור הזה בעיניים, זה היה חשוף מדי, שורף מדי, מערבל מדי את הבטן. והפער הזה שבתוך ראשי בין הבור שהיה בלב של סבתא שלי, ליכולת שלה לשמוח ולהודות על מה שיש למרות הכול, היה גדול מכדי להכיל. ״בָּרוּכְשֵים״ (ברוך ה׳), היה הביטוי השגור ביותר בפיה (השני אחריו היה ״תאכלי, אכלת?״). שיעור מהלך באמונה תמימה, פרופורציה וצניעות.
סבתא כמיסה ז״ל, מלכה ללא כתר. והלוואי שיכולתי להגיד לה את זה.
