בכל יום העו"ס הבינלאומי, שיצויין השנה מחרתיים – ב-16.3, אני מתרגשת כמו אז, ביום הראשון לעבודתי כעו"סית. כשהלכתי ללמוד עבודה סוציאלית, אי שם בשנות ה-90 רצופות הפיגועים וגלי העלייה מברית המועצות לשעבר, הסביבה הקרובה שלי הרימה גבה על בחירתי, שנראתה להם תמוהה למדי. רבים לא ידעו מה הבדל בין עובדת סוציאלית לבין סוציולוגיות או פסיכולוגית. ואני, אני הרגשתי שהגעתי למקום הנכון ושזה המקצוע הנכון עבורי – מקצוע עם מטרה ושליחות.
מאז עברו שלושה עשורים, עשינו כחברה כברת דרך, ויותר אנשים יודעים היום מהי חשיבות התפקיד של העו"ס. אנשים רבים בישראל של היום מעריכים את העבודה שלנו וחושבים שאין תגמול מספק עבור עבודתנו, שכן המקצוע נמנה עם מקצועות הצווארון הוורוד, בהם מרבית המועסקים הן נשים ואין בהם תגמול והערכה מספקים לעבודה.
אחד היתרונות הגדולים שיש במקצוע לטעמי, הוא הגיוון והיכולת לגעת בהרבה תחומים, ואני הדוגמא הקלאסית לכך. מתחום העבודה הקהילתית עברתי לריכוז תוכניות, ומשם לתחום של שיקום תעסוקתי כשבדרך תמיד עבדתי עם האוכלוסייה המזדקנת. גם בתפקידי הנוכחי, אני מרגישה כי כל תפקידי הקודמים הובילו אותי אליו. בשנה וחצי האחרונות אני עובדת כמנהלת השירות הסוציאלי בקרן לרווחת נפגעי השואה. ומרגישה שזהו הצ'אנס האחרון שלנו לעזור לניצולים, שהולכים ומתבגרים מרגע לרגע, ולצערי הרב גם הולכים ומתמעטים.
יש רגעים שהלב מתמלא, כאשר אנחנו מצליחים לגעת ולסייע לניצולים. דוגמה לרגעים מעיין אלו היא זוג ניצולים, עולים מברה"מ לשעבר, שמקפידים כל חג להגיד תודה לעובדת הסוציאלית שלהם – כל חג מחדש אני מתרגשת מהם ומהעו"ס שהיא כל כך משמעותית עבורם.
דוגמה בולטת ביותר לכך הייתה גם כאשר התחילה המלחמה באוקראינה, והבנו שיש ניצולי שואה שבורחים מביתם וחלקם עולים לארץ. כולנו נרתמנו לסיוע בקליטתם. מדובר בניצולי שואה בני 85 ומעלה, שברחו מביתם ללא שום חפץ וזיכרון והתחילו חיים חדשים בארץ. העובדות הסוציאליות, ובעיקר דוברות הרוסית והאוקראינית, עבדו לילות כימים, ענו לטלפונים של הניצולים שהרגישו שיש אצלנו מענה בשבילם, עד שהסתדרו. את חלקם אנחנו עדיין מלווים באופן אינטנסיבי, כי להיות תלוש בגיל כל כך מבוגר זה פשוט נורא.
אך ישנם רגעים בהם ליבי נחמץ, ואני יודעת שאף שאנו עושות את המיטב, לא הכל תלוי בנו. ליבי נחמץ כאשר ניצול שואה סיעודי שגר בדירה של דיור ציבורי בקומה רביעית ללא מעלית וביתו מתפרק, מבקש לעבור לדירה בקומת קרקע – אך אין כזו בנמצא והתור בשביל להיכנס לדירה כזו הוא ארוך.
ליבי נחמץ כאשר אני שומעת על ניצולה שלמרות שאין לה כסף והתנגדה לשיפוץ הבניין, החליטו השכנים לשפץ, וכך, היא נותרה עם חובות של אלפי שקלים לקבלן. אנחנו מסייעים כמיטב יכולתנו, אך נותרת העננה של מהי שכנות טובה.
בכך אולי ניתן לתמצת את עבודתם של העובדים והעובדות הסוציאליים – רגעים של עשיית טוב, רגעים של הכרת תודה, קצת חמיצות הלב והרבה ניסיון לתיקון עולם.
אני מאמינה בכל ליבי שלכל עו"ס יש תחושת שליחות של סיוע לזולת מתוך רצון כן לייצר כאן חברה מתוקנת, חברה בה אנו ערבים אחד לשני.
הכותבת הינה מנהלת השירות הסוציאלי בקרן לרווחת נפגעי השואה.
