מי שקשוב למשטר התרבותי הנפוץ כיום בעולם לא היה מופתע מדי מהפרסום שיצא לאחרונה שספריו של רואלד דאל יעברו "שינויי רגישות", כלומר צנזורה פוליטית חריפה. סופר הילדים שאחראי לקלאסיקות כמו צ'רלי בממלכת השוקולד, חי וכתב לפני מספיק שנים כך שהשפה והסגנון שלו שונים מאוד מאלה הנהגים היום, וכלל ביצירותיו שלל תיאורים, בדיחות וירידות שלא היו עוברים את כללי התקינות הפוליטית הרווחת. בו בזמן, השפה העשירה והמיוחדת של דאל היא שהגדירה את ספריו, והשינויים שעליהם הכריזה ההוצאה הם מעשה של פחדנות עלובה שאולי שזורה בה מידה מסוימת של שיווק ציני, שכן אין דרך טובה יותר מזו להחזיר יצירות ישנות לכותרות. מה שמזעזע יותר מהידיעה המקורית היה הפרסום שהשינויים יחולו גם רטרואקטיבית: בן־לילה ספרים דיגיטליים בכל מקום, גם כאלו שנרכשו לפני זמן רב, עברו סניטציה אוטומטית.
הם לא הראשונים שחשבו על המעשה הטהרני הזול הזה. בשנים האחרונות, יותר ויותר חברות משתמשות בעובדה שיצירות קיימות ברשת ולכן ניתנות לעדכון בכל זמן ובכל מקום כדי לעשות כל מיני שינויים ותיקונים שכמעט תמיד הופכים את המוצר להרבה פחות טוב מזה ששילמתם עליו לכתחילה. כך, למשל, כמה סדרות טלוויזיה מוצלחות הסירו פרקים ישנים משירותי הצפייה הישירה מתוך חשש לפגוע או להעליב, והותירו את הקהל ללא אפשרות לראות את היצירות הללו במלואן.
סדרת הקומדיה קומיוניטי, למשל (שהוזכרה במדור שכן בשבוע שעבר), הסירה פרק קלאסי כי אחת הדמויות העזה לצבוע את הפנים שלה בשחור ובכך, בטעות, רפררה ל"בלאקפייס" – האקט של התחפשות לאדם שחור שנחשב היום לטאבו בארה"ב בשל העבר המכוער שהוא מייצג. העובדה שיתר הדמויות מזדעזעות ומצביעות מיד על הבעיה לא משנה בכלל. צופים חדשים ואוהדים ישנים פשוט יצטרכו להסתדר בלי הפרק הקלאסי.
בסדרה אחרת שהוזכרה כאן, רוק 30, הוסרו לא פחות מארבעה פרקים (!) מאותה סיבה בדיוק – אף שגם במקרה הזה, הדמות שחוטאת בצביעת פניה בשחור מוצגת באור שלילי בטירוף. עצם העובדה שהשתמשו בבדיחה הזו ארבע פעמים ובהקשרים דומים, מצביעה על כך שיוצרי הסדרה באו להדגיש כמה נורא המעשה באמצעות השימוש בו. אבל במהלך רגע כזה או אחר של היסטריה גזעית באמריקה פתאום כולם בהפקה נבהלו שמישהו לא יאהב את הבדיחה או שאיזה צייצן טוויטר עם שלושים עוקבים יכתוב משהו נגדם, ובמקום להסתבך עם גל של זעם מתבכיין, היוצרים פשוט העדיפו לחתוך. אפילו סאות' פארק – אותה סאטירה מצוירת שלא מפחדת לרדת על אף אחד או להגיד שום דבר – הסירה פרקים שבהם מוחמד מוצג באור לא חביב במיוחד. אם כי, במקרה הזה, בניגוד לרצונם המפורש של היוצרים. וזה רק קצה הקרחון.
יש מונח אנגלי למה שקורה כאן – "בולדריזציה". הוא נקרא על שם תומאס בולדר, רופא אנגלי שבראשית המאה ה־19 החליט לערוך את המחזות של שייקספיר, להסיר את כל התכנים הפוגעניים ולהגיש לקוראים גרסאות "נקיות" של היצירות. עברו שנים רבות עד שהעולם הבין איזה פשע נעשה אז, והמונח משמש כיום לגנאי. אבל האלמנט הדיגיטלי הופך את הצנזורה הזאת להרבה יותר קלה והרבה יותר זדונית. בעצם, הוא מזכיר לנו שאנחנו כבר לא באמת הבעלים של המוצרים שאנחנו רוכשים – ודאי לא כשמדובר בשירותי סטרימינג, שרק מציגים לנו סרטים וסדרות בלי שבאמת נקנה אותם – אבל אפילו במקרים של רכישה דיגיטלית. כל עוד אין לנו עותק פיזי, מוחשי, של יצירה בידיים, יכול כל מו"ל וכל מפיק שקרא ציוץ אחד יותר מדי לשנות את המוצר שלו ללא הכר, ולהשיב לנו אותו כאילו לא קרה כלום. לאחרונה כל השוואה של המציאות לחזון של אורוול הפך לקלישאה, אבל במקרה הזה הוא בהחלט מתאים.
הצנזורה הזו לא תפסיק בזמן הקרוב. מארק טוויין כבר מזמן צונזר, כך גם ג'וזף קונרד ובעקבות ההכרזה על כתביו של דאל הוכרז שגם ספרי ג'יימס בונד של איאן פלמינג יעברו ניקוי דומה, ועוד היד נטויה. הפתרון, אם כן, פשוט: אם יש יצירה שאתם אוהבים במיוחד וחוששים שתשתנה מסיבה כזו או אחרת, תעשו לעצמכם טובה ורכשו עותק פיזי ממנה, גם אם זה אומר לקנות נגן די־וי־די או בלו־ריי. כן, יש כמה משוגעים שעדיין מוכרים אותם.
לתגובות, המלצות, משחקים (ולהזמנת ביקור במפעל שוקולד מסתורי) שלחו לנו לטוויטר: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
