מאז שהופיעה עצומת הפרופסורים בעד הרפורמה לפני כשבוע וחצי, נשפכו על החותמים קיתונות של בוז. אלה לא הפתיעו אותי – לא בכדי עמיתים כה רבים אמרו לי שהם תומכים בעצומה אבל חוששים לחתום עליה. אולם לצד זאת, קיבלתי גם פניות אישיות של עמיתים שניסו להבין באמת – איך יכול להיות שאני תומך ברפורמה קיצונית ודורסנית שמתיימרת לשנות מן היסוד את שיטת הממשל בישראל, תוך התעלמות מכאבו של חלק גדול מהעם שמרגיש שהבית המשותף שלנו נחרב לנגד עיניו?
שמחתי להשיב לעמיתים. מתוך שיחותיי עמם הרגשתי שכאבם אמיתי ועמוק. בעיני, הדבר שחסר לנו כרגע יותר מכל הוא לשמוע אחד את השני, ולכן השיחות האישיות האלה הן כבר דבר טוב שיצא מחתימתי על העצומה. עם זאת, הרגשתי שגם ברשות הרבים יש צורך בהסבר. אציע אפוא את ההסבר שלי; כמובן שהוא מייצג אותי בלבד, וכל חותם ונימוקיו עמו.
ובכן, אינני תומך ברפורמה המשפטית בנוסח הנוכחי שלה. להבנתי, גם מובילי הרפורמה אינם מתכוונים, ואף לא התכוונו מעולם, להעביר אותה בנוסח הנוכחי אלא ראו בו נקודת פתיחה למשא ומתן. כמו כן, אני חושב שהידברות היא צו השעה – גם בגלל הקרע שנוצר בעם וגם מכיוון שבאופן כללי, שינויים גדולים חשוב להעביר בקונצנזוס רחב ככל הניתן. למעשה, הדברים כתובים במפורש בעצומה – לא בכדי הרפורמה הנוכחית לא הוזכרה בה במפורש, ומנגד, הוזכר במפורש הצורך בהידברות.
למה אני מאמין שיש צורך ברפורמה? לתשובה מבחינתי יש שני חלקים.
האחד הוא המישור העקרוני. להבנתי, בחינה של פסקי הדין בעשורים האחרונים מראה שמאז תחילת "המהפכה החוקתית", בג"ץ הגדיל באופן שיטתי ומכוון את מוטת ההשפעה שלו על קבלת ההחלטות במדינה. אם אינני טועה, הקביעה הזו היא עובדה ולא דעה, ולמעשה שמעתי אותה (בגרסה קצת שונה) בהרצאה על הרפורמה של אחד החברים הפעילים ב"פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה" שפועל נגד הרפורמה. (לשיטתו, היוזמה שנקט בג"ץ היא צעד מבורך שמשמעותו דמוקרטיזציה של המדינה.) לתופעה הזו דוגמאות רבות – למשל, היחס של בג"ץ ליכולתו לבטל חוקים וחוקי יסוד והרחבת זכות העמידה.
לדעתי (וזו כבר דעה ולא עובדה), תוצאת המאמץ בן 30 השנה הזה היא הפרה בוטה של האיזון בין הרשויות, בה כח רב מדי ניתן לרשות אחת שאיננה נבחרת ואיננה מחויבת בדין וחשבון לציבור. לכן יש לדעתי צורך להחזיר את האיזון על כנו. זו העמדה שכתבנו בשני הסעיפים הראשונים של העצומה, ולהבנתי תומכים בה גם משפטנים ידועי שם כמו חתן פרס ישראל פרופ' פרידמן ואחרים.
החלק השני הוא המישור הפרקטי – השאלה, מה בג"ץ עושה עם הסמכות המורחבת שהוא נטל לעצמו.
כבר כמה עשורים המדינה מתנהלת במתח בין "ימין" ל"שמאל" ובין "יהודית" ל"דמוקרטית", או ליתר דיוק, בין "יהודית" ל"חילונית וליברלית". במתח הזה, בג"ץ תופס עמדה חד משמעית – לטובת הצד ה"שמאלי" ו"חילונית וליברלית".
זה לא אומר שכל הכרעות בג"ץ מייצגות 'עמדת "שמאל'" או 'עמדה "חילונית וליברלית"'. אני מודע לביקורת משמאל על בג"ץ ולכך שבעיני רבים, בג"ץ הוא "ימני" במהותו, בכך שהוא "מכשיר" בפסיקותיו את פעילות צה"ל ביהודה ושומרון ואת ה"כיבוש". יש גרעין של אמת בטענה הזו – בג"ץ אכן משתמש בכח שהוא נטל לעצמו בצורה זהירה יחסית, וכמעט אף פעם אינו "שובר את הכלים". אז למה אני מתכוון? כוונתי היא לכך שאם נבדוק את הכיוון אליו בג"ץ "מתקן" את פעילות הרשויות האחרות, אז כמעט ללא יוצאי דופן, התיקון הוא לכיוון "שמאל" ולכיוון "חילוני וליברלי".
בכך, נוצר מצב בו בג"ץ מתערב יותר ויותר בסוגיות שהינן פוליטיות במהותן (כמו סוגיית חוק הגיוס שאיננה סוגיית "הגנה על זכויות פרט" אלא עניין להכרעה ציבורית), ומצטרף בהן באופן עקבי לצד ה"שמאלי" או ה"חילוני ליברלי". בעיני, בהחלט לגיטימי לרצות שתהיה כאן מדינה ליברלית וחילונית. אבל אני מעוניין בכך שהעמדה הזו תקבל את המשקל ההוגן שמגיע לה במשחק הפוליטי (שהוא, ברוב הסוגיות, החלק היחסי באוכלוסיית המדינה של המצדדים בה) ולא משקל יתר, כפי שהיא מקבלת היום בעזרת "שחקן נוסף" שהוא כביכול נייטרלי, אך בפועל מצדד בה.
טענה ששמעתי רבות, גם מפי תומכים ברפורמה – איך הנושא הזה קשור לתחום העיסוק האקדמי שלי, ואם איננו קשור, מדוע אני בכלל מפרסם עמדה בנושא וחותם בתואר "פרופסור"?
ובכן, הנושא אכן איננו קשור לתחום המומחיות האקדמי שלי. הנושא הוא פוליטי, ואני עוסק בו כמו כל אזרח אחר שחרד לגורל מדינתו. מאותה סיבה בדיוק, חתמו על עצומות כנגד הרפורמה לא רק קבוצות של משפטנים אלא גם קבוצות של בעלי מקצועות אחרים, של בוגרי יחידות בצבא, ועוד ועוד.
מדוע אם כן הזכרתי את התואר האקדמי שלי ולא סתם חתמתי בשמי?
באמת, כך הייתי מעדיף לעשות, אבל חשתי שאין ברירה. בעצומות של אנשי אקדמיה כנגד הרפורמה, הוזכרו תארי החותמים גם אם הרפורמה אינה קשורה לתחום עיסוקם. מכך נוצר הרושם ש"כל האקדמיה מתנגדת לרפורמה". מנגד, רבים מהתומכים בצורך ברפורמה באקדמיה חוששים להצהיר על כך, מחשש שעבודתם האקדמית תיפגע. למשל, כמה וכמה עמיתים בדרגת פרופסור חבר או מרצה בכיר אמרו לי אישית שהם נמנעים מהבעת עמדה תומכת, מחשש לפגיעה בקידום עתידי. במצב כזה, הרגשתי שאין מנוס מלהשתמש בתואר האקדמי גם במסמך שלנו, כדי שתמונת המצב על היחס באקדמיה לרפורמה תהיה לפחות קצת יותר קרובה לאמת.
אחתום את דבריי בנימה בה התחלתי אותם. הימים ימים קשים, וסכנת הפילוג הפנימי בינינו היא בעיני החמורה שבסכנות העומדות לפתחנו. אנחנו חייבים לדבר ולשמוע אחד את השני. לא חייבים להסכים, אבל חייבים לנסות להבין, ולפחות קצת, להזדהות.
