קיימות שתי גישות עיקריות לגבי השאלה כיצד יש לנהל את הוויכוח העמוק, הקשה והכואב על פניה של המדינה. הגישה הראשונה קוראת להקצנת עמדות, לחידוד המאבק ומתנגד לכל סוג של פשרה. את נציגי גישה זו תמצאו משני עברי המתרס. הגישה האחרת, האשכולית, סבורה שכדי לשמור על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל, יש לנקוט בשפה גישורית, יש למצוא את הדרך לחיות ביחד למרות ואולי גם בזכות השוני והייחוד של הקבוצות השונות.
גישתו של אשכול אינה גישת הפשרה במובן שאומר שכולם יוותרו במידה שווה אלא דווקא גישה הגורסת כי תמיד ניתן למצוא גם דרך נוספת, כזו העונה על מירב הצרכים והאינטרסים של כלל הצדדים בוויכוח וכך להשיג שלם גדול יותר, מורכב יותר, טוב יותר.
מנהיגות נבחנת בעיתות משבר, אנחנו מצויים כיום בעת משבר פנימי קשה. האתגרים העומדים בפני המנהיגים שלנו, מכל גווני הקשת, דורשים מהם אומץ לעמוד מול הציבור שלהם ולומר ״עצרו רגע, ראו גם את הכאב והצרכים של האחרים, עברו משפה מתלהמת ומתנגחת לשפה של בניית הסכמות״.
זו לא הפעם הראשונה בה נדרשים מנהיגים להתמודד עם ציבור כועס, עם דעות קדומות, עם רצון לנקמה ועם אמונה שהאמת כולה מצויה רק בידיו של מחנה אחד. מנהיגות אמיתית, מחברת, יודעת איך להרגיע את הרוחות, לזהות את הכאבים והצרכים האמיתיים ולפעול, לעיתים באופן יצירתי כדי למנוע "פיצוץ" וליצר תחושת אחווה. זו אינה דרך של ויתור על אמיתות אלא דרך של הרחבת האמת המשותפת.
כאשר אשכול נכנס לנעליו של דוד בן-גוריון, הוא החליט מיד, למרות התנגדותו הנחרצת של בן גוריון, לאפשר את העלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ כדי לקרב ולאחות את הקרעים בעם.
למרות שאשכול לא הסכים עם תפיסת עולמם של אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, הוא סבר שהם צריכים להיות חלק מהעם ולא רק מנודים בשוליים. החלטתו זו, קרבה בין יריבים, ענתה על הצורך של רבים לחוש שבממשלה יש גם נכונות לראות ולשמוע גם את הצרכים שלהם, עם זאת, הצעד הזה של לוי אשכול, הביא לקרע גדול בינו לבין דוד בן-גוריון, אותו העריץ. אשכול, שם את טובת העם, את אחדות העם לפני טובתו שלו, לפני יחסיו שלו עם בן-גוריון.
בהמשך דרכו, כאשר הבין אשכול את מצוקת העם בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, אף הגדיל לעשות והקים את ממשלת הליכוד הלאומי הראשונה בישראל וויתר על התהילה שהגיעה לו בזכות כאשר יומיים לפני המלחמה מינה לתפקיד שר הביטחון את משה דיין.
סגנון מנהיגותו של אשכול הביא לאיחוי קרעים בעם ולאפשרות להידברות למרות הפערים האידיאולוגיים וכך, גם לניצחון המרהיב במלחמת ששת הימים. המנהיג שידע שטובת העם קודמת לטובתו האישית, ראש הממשלה שהיה מוכן לחלוק ואף לוותר כליל על שבחים כל עוד העם יצא נשכר –המנהיג שידע וביקש להקשיב לכל חלקי העם ולתת מענה, ככל הניתן, לכל אחת ואחד, על אף השוני, לקחת אחריות על כישלונות וטעויות באמירה שרק מי שלא עושה לא טועה וכי היתרון של הטעויות הוא האפשרות
ללמוד ולהשתפר. 54 שנים לאחר פטירתו של לוי אשכול, כמה חסרה לנו מנהיגות כזו היום.
