האליטה הישראלית נקראת לפעמים, מטעמי נוחות פובליציסטיים, "השמאל", על אף שבאותה מידה ניתן היה לקרוא לה על שם אחד המרכיבים האחרים בזהות שלה – "החילונים", "המשכילים", "העשירים", "הפריבילגים", "הניידים", "האשכנזים" וכן הלאה.
הדיון באליטה ומעלליה נוטה להסתבך כשמנסים להתיר את חוטי הפקעת הזהותית הזאת, כי כמובן שלא כל פרט ופרט מהמחנה הגדול הזה משוייך לכל מרכיבי הזהות שלו (וכך, בתעתועי הסוציולוגיה הפוליטית שלנו, מייצג בנימין נתניהו מרחביה את המזרחים, ואילו עמיר פרץ משדרות למשל, את האשכנזים. זאת לא טעות, כי ההשתייכות הסוציולוגית חשובה וקובעת יותר מהביוגרפיה האישית).
כדי לפשט את הדיון, נקרא בשם "שמאל" או "האליטה" למיעוט הגדול (כ-30% מהמצביעים) שהצביע למפלגות האופוזיציה המובהקות: של בני גנץ, לפיד, העבודה ומרצ. במחאה המרשימה שלה הוכיחה האליטה, על כלכלניה, טייסיה ואינספור נציגיה בתקשורת הישראלית, כי היא המיעוט החזק, העשיר והדומיננטי במדינה, אם למישהו היה ספק בזה. אבל גם אחרי מפגן העוצמה המונוליתי, ימי השיבוש המתוקשרים לעייפה, חסימות הכבישים והמצור המבוקר על נמל התעופה הלאומי ועל המספרה של שרה נתניהו, נמצא המיעוט הזה בדיוק באותו מקום בו נמצא יום לאחר התבוסה המרה בבחירות: לבד באופוזיציה. מיעוט חזק, עשיר, דומיננטי, מאורגן להפליא – ובודד.
"היה לו כל מה שאפשר לרצות – והוא רצה יותר", שר גדול זמרי ישראל אי אז בימים, עוד לפני שהבנו ש"ארץ ישראל הישנה והטובה" היא ארץ ישראל הראשונה, ואנחנו רק טפילים על מיסיה. ובאמת, מה עוד יכולה האליטה הישראלית לבקש? לה הטייסים ולה ההייטק, לה האמנים והזמרים ולה כלי התקשורת (גם ה"ממלכתיים"). האקדמיה כולה (כמעט), מעוז רוח המחקר, מקדש הדיון החופשי והבחינה האמפירית, התגלתה כאוגדת מילואים רדומה של האליטה, שלמשמע תרועת השופרות התייצבה לחזית באחוזים שהצבא האדום יכול להתקנא בהם. אז למה הם לבד?
למה המיעוט האליטיסטי לא מסוגל לייצר קואליציה יציבה? למה מיעוטים כה שונים זה מזה כמו מצביעי ש"ס מנתיבות, ליכודניקים מכרמיאל, דתיים לייט מפתח תקוה, מתנחלים מיצהר וחרדים מבני ברק (ועד לא מזמן גם "רוסים" מבת ים) מסוגלים לגשר על הפערים ביניהם ולהקים ממשלה, ואילו המיעוט החזק ביותר, העשיר ביותר, שכולם רוצים להתקבל אליו ואל תו התקן של "הישראליות" שרק ביכולתו להעניק, רק הוא נשאר לבד ואפילו אופוזיציה של ממש אין ביכולתו להקים?
התשובה היא שהמפגינים מהאליטה אולי מסוגלים לצעוק את המילה דמוקרטיה, אבל את היכולת לעשות אותה בפועל הם איבדו מזמן. כי דמוקרטיה, לפני כל דבר אחר, דורשת יכולת פשרה.
הרי האליטה יכולה הייתה לגשת לביביסטים ולמתנחלים ולומר להם, הרי גם אתם משרתים בצבא, עזרו לנו לגייס את החרדים וניתן לכם מה שאתם רוצים, כבוד ויקר לביבי? שופט מרוקאי? סיפוח סמלי, נגיד מעלה אדומים? קיבלתם. זה היה מתקבל מיד. או להיפך, האליטה יכולה הייתה להציע לחרדים משהו שיקר לליבם – חוק הגיור? מלגות מוגדלות לאברכים? יאללה קיבלתם, רק תצביעו איתנו על סיום הכיבוש. גם זה היה עובד. אף מיעוט קטן לא יכול להרשות לעצמו לוותר על מה שיכולה האליטה הישראלית הדשנה להציע לו, לו רק הייתה לה יכולת לתת משהו. אבל אין לה.
האליטה רוצה גם וגם. וגם. גם לגרש מתנחלים, וגם שופטים אשכנזים. גם סוף הכיבוש וגם תחבורה ציבורית בשבת. גם לסגור את ערוץ 7 וגם לגרש את אראל סג"ל מגל"צ. והכל תכף ומיד. ללא פשרה. איך אומרים בשמאלנית? "שלום – עכשיו!" הם רוצים שהחרדים יתגייסו – אבל שבנות ישרתו בכל גדוד ופלוגה. שהחרדים ילמדו באקדמיה – אבל רק במסגרות מעורבות. שהמתנחלים יתגייסו לקרבי – אבל שלא יהיו יותר מדי כיפות בפורום מטכ"ל. לפיד אפילו אמר בפירוש שהוא רוצה קואליציה עם הליכוד – רק בלי ביבי.
אם לא מספיקה האירוניה שבמחנה שלם הצווח "דמוקרטיה" כשהוא נאבק למען אוליגרכיה אריסטוקרטית מובהקת, או באליטה שנואמת על "הגנה על מיעוטים" כשהיא פועלת נגד רצונם של כל המיעוטים האמיתיים במדינה (ועל הדרך חוסמת להם את הכבישים), הטו אוזן לאירוניה של ההיסטוריה: "איש לא רצה להתנתק מהם", כתב העיתונאי יאיר לפיד שנה אחרי ה"התנתקות", "אלא רק ללמדם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה". 4 חודשים לאחר כהונתו הקצרצרה של אותו לפיד בראשות ממשלת דמה, הוא מנהיג (?) אופוזיציה אליטיסטית שמקבלת עכשיו שיעור חשוב בצניעות, אבל הרבה יותר חשוב: בדמוקרטיה.
