השר ואיש התקשורת המנוח אורי אורבך תקף לפני שנים רבות בתוכניתו "המילה האחרונה" את העיסוק המוגזם של התקשורת בעצמה. בניסיון להסביר מדוע מתרחשת התופעה הזו, במסגרתה סיפורים שמתרחשים באמצעי התקשורת מקבלים נפח סיקור לא פרופורציונלי הוא שלף תובנה מעט קומית ומאוד רצינית: "כפי שלעובדי חברת החשמל יש חשמל חינם, לעיתונאים יש תקשורת חינם". זו אולי נשמעת הלצה, אך יש בה אמת פשוטה. מערכות מעניקות למי שהוא חלק מהן גישה למשאבים שלהן באופן שהוא פעמים רבות מאוד לא מוצדק. סדר היום התקשורתי לא מושפע רק מהשאלה מה חשוב לציבור ומה מעניין אותו. לא פחות מכך, הוא נקבע בהתאם לשאלה מה חשוב למי שקובעים את סדר היום של התקשורת, ומה מעניין אותם באופן ספציפי. ולמרבה הצער, המכתם שמקורו בדיני עדות שבתלמוד הבבלי "אדם קרוב אצל עצמו", מוכיח את עצמו פעם אחר פעם כנכון גם במשמעותו המושאלת.
אך הבעיה הזו לא קיימת רק בתקשורת. ממש לא. היא קיימת בגופים רבים. במרבית המקרים הנזק לציבור הרחב הוא זניח, אך במקרה מסוים אחד לא מדובר רק בנזק, אלא בסכנה של ממש. סיפור מעצר עורכת הדין שקראה לעבר היועמ"ש לשעבר מנדלבליט "פרשת משפטים בושה" איננו חדש. הוא פורסם בעבר מספר פעמים ואף היה נושא להחלטה חריפה של נציב הביקורת על הפרקליטות לשעבר, השופט בדימוס דוד רוזן. אולם, רק לאחר שעורכת הדין נחשפה השבוע בשמה, וסיפרה לאיילה חסון את הסיפור במלואו, ניתן היה לחוש באופן ממשי את עומק העוול שנגרם לאשה הזו.
כיצד אישה שומרת חוק, עורכת דין במקצועה, הופכת בקלות שכזו לחשודה בפלילים, ונאלצת לנסוע בניגוד לאמונתה בעיצומה של שבת קודש לתחנת המשטרה. רק כאשר צופים בהקלטה המלאה של האירוע, ושומעים את עורכת הדין מתארת את תחושותיה, מבינים כמה הסיטואציה הזו בלתי נסבלת, ועד כמה מדובר בתולדה של קרבת מנדלבליט לגופים הממונים על אכיפת החוק. לעובדי חברת החשמל יש חשמל חינם, וליועץ המשפטי לממשלה יש "דה פקטו" משטרה שתעשה הכל על מנת לשמור עליו, ודווקא עליו, מכל משמר.
לאחר שהסיפור פורסם לראשונה, היו מי שניסו להרחיק את היועמ"ש מנדלבליט מכל הסיפור. מקורבים לו ציינו שהוא בכלל לא היה מודע לכל האירוע ולא שם לב אליו, וכי כל ההתרחשות התנהלה בין המאבטחים לשוטרים. הגרסה הזו, כך מסתבר, לפחות לא מדויקת. יתכן אמנם שמנדלבליט לא נתן לאיש הוראה מפורשת בנושא, אך הוא בהחלט היה מודע להתרחשויות. מתוקף כך הוא גם נושא באחריות, לפחות אחריות ניהולית, לעינוי הדין הבלתי נתפס שנגרם לעורכת הדין, עד שהתיק נגדה, שהיה צריך בכלל לא להיפתח, נסגר כעבור חודשים רבים. האם מישהי שהיתה קוראת קריאה שכזו לעבר שר בממשלה היתה בכלל נשאלת משהו על ידי המשטרה? האם אירוע כזה יכול היה להתרחש כאשר הנפגע לכאורה איננו חלק מ"מערכת אכיפת החוק"? והאם מישהו מגן עלינו, האזרחים הקטנים? כל השאלות הללו תמשכנה להדהד.
