הוויכוח הציבורי והפוליטי שמתחולל בימים אלה בישראל נסוב סביב הלכי-רוח עמוקים ורחבים הרבה יותר מאשר דיון על שינויים אלה ואחרים במערכת המשפט. בכל הכבוד לשינוי הוועדה לבחירת שופטים או בפסקת ההתגברות, הנושא האמיתי והשורשי הוא המאבק על דמותה ואופייה של מדינת ישראל, והשאלה האם המערכת הפוליטית בישראל אמורה לשקף נכוחה את רצון רוב הציבור (כפי שאמור להתקיים ברפובליקה דמוקרטית), או להמשיך לשרת קבוצות אליטיסטיות סגורות שכבר מזמן איבדו כל קשר למרחב הציבורי הכללי. או בהרחבה – האם מדינת ישראל אמורה להיות מדינה יהודית או מדינה כל אזרחיה?
למעשה, המאבק על המרחב הציבורי ועל אופיה של מדינת ישראל החל כבר עם קום המדינה (ואף במובן מסוים, גם בתקופת היישוב). תקופה זו הייתה השלב הראשון בהתהוותה של מדינת ישראל ובקביעת ועיצוב זהותה הלאומית והציבורית. מעבר אחד עמד מחנה חילוני, סוציאליסטי, שרוב חבריו הגיעו מארצות מזרח ומרכז אירופה, שחתר לייצר את דמות "הישראלי החדש", ה"צבר". מהצד השני עמד מחנה אמוני, דתי, שלא נטמע עד היסוד, ושמר על הגחלת של מסורת ישראל (אף כי חשוב להדגיש שאנשי השמאל הציוני בתקופת קום המדינה היו נחשבים כיום כמעט לרבנים, לעומת האנטי-דתיות והבורות במסורת ישראל המאפיינות את מחנה השמאל המודרני). בעוד שהמחנה האמוני ביקש לקיים במדינת ישראל מדינה יהודית, השמאל הסוציאליסטי ביקש לקיים בה את מדינת היהודים.
מחלוקת זו היא הסיבה לכך שמדינת ישראל לא חוקקה חוקה מאז ועד היום, אך עם זאת לשני המחנות היה מכנה משותף אחד נרחב – ציונות, לצד מטרה אחת עיקרית בדמות בית יהודי לעם היהודי. הקונצנזוס הבסיסי הזה אפשר לשים את כל המחלוקת בצד, ולפעול במשותף למען הקמת מדינת ישראל.
המלחמות שכפו מדינות ערב על המדינה היהודית הצעירה בשנותיה הראשונות, ובהמשך העשורים הבאים אחריהן, דחו עוד יותר את הוויכוח ההכרחי על המרחב הציבורי והאופי של מדינת ישראל. בעת חירום, מצופפים שורות. אלא שאז הגיע השלב השני בתהליך התהוותה של המדינה – המהפך הפוליטי, ועליית הימין לשלטון ב-1977, אחרי כמעט 30 שנה של שליטה פוליטית ללא-מצרים מצד השמאל הסוציאליסטי במדינה. שינוי היסטורי ודרמטי זה היה אמור להטות את אופי המדינה ואת המרחב הציבורי לטובת הימין, שמאז ועד היום שלט באופן כללי בפוליטיקה הישראלית, וביתר-שאת מאז קריסת "הסכמי אוסלו" וחלום הקמת המדינה הפלסטינית. אלא שגם אז, הצליחו הימין (לבושתו) והשמאל לדחות את ההכרעה הציבורית-פוליטית.
הדרמטיות וההפתעה שבניצחון הימין ב-1977 גרמו לאימה ולתבהלה רבה במחנה השמאל, שנהנה מעוצמה פוליטית חסרת-תקדים בקרב הפקידות במשרדי הממשלה, בהסתדרות העובדים, באקדמיה, בתקשורת, בצבא ובזרועות הביטחון ובכלל בכל ארגון או מוסד שנשלטו על-ידי השמאל במשך עשורים. גם אז, כמו היום, נכתבו בעיתונים והוקראו ברדיו מסרים היסטריים מלאים בהפחדות והסתה נגד "הפשיזם", וחרדה לגבי המשך קיומה של המדינה.
על-מנת לפייס ולהרגיע את חששות מחנה השמאל, מיהרו בימין דאז לכרות ברית בלתי-כתובה עם השמאל, לאמור – הימין אמנם ישלוט בממשלה ובכנסת, אבל השמאל ימשיך ליהנות מריסון הימין ושאיפות רוב העם באמצעות הפקידות, היועצים המשפטיים ובג"ץ. או במילים אחרות, כפי שניסח זאת ראש הממשלה דאז, מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים". אכן, היה זה בגין שהעלה על-נס את מערכת המשפט, עד לרמת גואל ישראל, בצעד שמחנה הימין מבכה עד היום.
באמצעות המערכת המשפטית (לצד הפקידות, התקשורת והאקדמיה), הצליח מחנה השמאל לשמר עד היום את כוחו הפוליטי בדרכים עקיפות ועקלקלות – זאת למרות שלא נהנה כמעט מהצלחות בבחירות דמוקרטיות. השיא הגיע ב-1992, עם מימוש "המהפכה השיפוטית" בהובלת שופט בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. בצורה זו, נבלמו ניסיונות רבים מצד הימין לשקף את רצון הציבור שבחר בו פעם אחר פעם באופן חופשי, בין אם מדובר בתחומי הכלכלה, הביטחון, החברה, ויחסי דת-מדינה. הימין אמנם נהנה מרוב בקלפיות, אך השמאל נהנה מעוצמה פוליטית דה-פקטו במסדרונות הכוח, שסיכלה כל אפשרות לעצב את המרחב הציבורי בהתאם לרצון הבוחר, קרי המחנה השמרני.
הרפורמה המשפטית, שהממשלה הנוכחית שואפת לקדם, נועדה להביא סוף-סוף לידי-ביטוי את רצון העם, שהוא הריבון. היא נועדה לעצב את החיים הציבוריים במדינת ישראל בהתאם למאפיינים הקיימים של רוב הציבור שיוצא להצביע ולהכריע – ציבור שמרני הכולל חרדים, דתיים, מסורתיים וחילוניים בעלי זיקה למסורת ישראל, המעוניינים לראות את מדינת ישראל כמדינה יהודית. זאת, בניגוד לניסיונות של המחנה הנגדי לשאוף למדינת כל אזרחיה חילונית-קיצונית, ולקידום ערכים פרוגרסיביים ואנטי-יהודיים.
לראשונה מאז קום המדינה, מחנה השמאל מפנים כי המבצר הפוליטי האנטי-דמוקרטי שלו עומד ליפול. הוא מאבד את אחיזתו העקיפה במרחב ובשיח הציבורי, ואת המעוז האחרון שבאמצעותו הוא הצליח לדכא במשך עשורים רבים את רצון העם, ובכך לבלום את עיצוב מדינת ישראל בהתאם לתוצאות בבחירות. זו היא הסיבה האמיתית לתגובות הקיצוניות, ההיסטריות וחסרות הפרופורציה (עד כדי העלאת גיחוך), משל "הלכה לנו המדינה" ו"קץ הדמוקרטיה". המאבק הוא לא נגד הרפורמה המשפטית, אלא קרב-בלימה אחרון בהחלט על זהותה של מדינת ישראל. הימין, מבחינתו, חייב לעמוד נכוחה ולהכריז בגאון: "יש דמוקרטיה בירושלים, ויש ריבון בישראל". הגיע זמן משילות.
ד"ר עומר דוסטרי הוא חוקר ואיש תקשורת. בעל תואר שלישי במדעי המדינה
