לפני כמה שבועות הייתי בהרצאה שעסקה בגבולות באומנות. הנושא המרכזי היה צניעות מול חשיפת גוף. המרצה הסבירה שבעבר היא הייתה מדברת בחופשיות, אבל לאט-לאט היא מקבלת תגובות שאומרות שהיא פוגעת ברגשות של אנשים דתיים כשהיא מציגה יצירות חשופות כמו הולדת ונוס או הפסל דוד; כיוון שהיא לא רוצה לפגוע באף אחד, בהפוך על הפוך היא מצנזרת את המצגת שעוסקת בגבולות האמנות, וכך מדגימה את הנושא שהיא מדברת עליו.
למען האמת כאדם דתי לא נהניתי מההרצאה (למרות שהמרצה הייתה מצוינת). הסיבה לא הייתה "פגיעה ברגשות שלי", אלא מחלוקת ערכית עם הגישה האמנותית של המרצה ושל היצירות שהיא הביאה. חינכו אותי לערך ששמו צניעות. חשיפה של גוף היא עניין שמעורר יצרים, ובשפה מודרנית מחפיץ את הגוף, ולכן אינה ראויה בחיי היומיום וגם לא באמנות. אבל נשמע שהדתיים שבגללם אותה מרצה מצנזרת את עצמה, לא אומרים לה שמבחינה ערכית הם לא רוצים לצפות ביצירות אמנות שיש בהן גוף חשוף, אלא שיצירות כאלה פוגעות ברגשות שלהם כאנשים דתיים.
מה ההבדל? הבדל גדול מאוד.
בריחה מדיבור על ערכים
נחזור על דברים פשוטים: במידה רבה החברה החילונית שאנחנו חיים בה דוגלת ב"עשה מה שאתה רוצה, כל עוד אתה לא פוגע באחר". כל עוול מוסרי וכל מעשה פסול נמדד לפי המדד היחיד הזה: האם יש אדם ספציפי שנפגע ממנו או לא. התפיסה הדתית (לא רק היהודית) שונה מאוד – לצד מערכת המצוות שבין אדם לחברו, שהיא חשובה מאוד, יש מערכת נוספת של מצוות שבין אדם למקום. חילול שבת הוא מעשה פסול גם אם הוא לא פוגע באף אחד, וכמוהו הפקרות מינית, עבודה זרה או אכילת נבלות וטרפות.
בשדה הציבורי הישראלי, אנשים מעדיפים לא לומר שמעשה מסוים הוא פסול כי ככה כתוב בתורה, אולי כי הם חושבים שזה לא ישכנע, ושהתשובה תהיה שהערכים האלה מחייבים רק אנשים שמאמינים בתורה. באופן כללי, השיח שלנו היום רואה דיון על ערכי עומק כדבר מיותר, כי הרי לא נצליח להכריע בדיון הזה, ולכן הוא נוטה לעסוק בהשוואות, בצביעות של הצד השני ובהסברים נקודתיים. במקום זאת הם פונים לנסח הסברים למה כל אחד מהמעשים האלה פוגע באנשים אחרים. ההסברים האלה אפילו יכולים להיות לא רעים, אבל הבחירה הזו שגויה משלוש סיבות לפחות:
קודם כל, תמיד כדאי לומר את הסיבה העיקרית שלך, ולא סיבות משניות, גם אם הן נשמעות טוב יותר. מעבר לזה, יש פה סוגיה עמוקה שנוגעת להגדרות הדיון. ברגע שמקבלים את הנחות המוצא של הצד השני, עוברים לשחק במגרש שלו. לרוב גם נפסיד בוויכוח – כי מה לעשות, טיעונים חילוניים-מודרניים תואמים טוב יותר פילוסופיה חילונית-מודרנית מאשר טיעונים דתיים – אבל אפילו אם ננצח בקרב מקומי, נפסיד את המערכה. הלכה למעשה אנחנו מקבלים את הנחת המוצא שהיהדות היא עניין פרטי, בחירה אישית לגיטימית כמו כל בחירה, ורק מבקשים שיתחשבו בנו כמו בכל ציבור שיש לו רגישויות. אפשר להסביר שהטיעון הזה עדיף רק לצורך הדיון המקומי, אבל זה לא עובד: מילים מחלחלות לכל הכיוונים, בני השיח שלנו משתכנעים שהדת היא עניין פרטי, הדור הבא משתכנע בזה, ולבסוף גם אנחנו משתכנע בזה. יותר ויותר אנשים כבר לא יודעים לדבר על ערכים, רק על פגיעה ברגשות ועל צביעות.
ושלישית, כשאנחנו מתלוננים שתכנים מסוימים פוגעים ברגשותינו כאנשים דתיים, אנחנו נוטשים את עמדת הביטחון העצמי, העמדה שמניחה שיש לנו בשורה לעולם: "יש ערכים מסוימים שהם גדולים ממני, ואני בוחר לחיות לאורם, אני רוצה להפוך את מדינת ישראל לאור לגויים, ומכוח התפיסה ההזו דבר מסוים הוא פסול", ועוברים לעמדה של חולשה: "מה לעשות, יש לי מגבלות טכניות, אני דתי ואסור לי, אשמח להתחשבות".
השימוש בחולשה כמקור כוח שממשטר את השיח, הוא אחת הרעות החולות של השיח המודרני. אחי שומרי התורה, בואו נימנע מצורת העבודה הזו, ונדבר בלי להתנצל על הערכים שאנחנו מאמינים בהם.
