חודש של דיונים קדחתניים, פגישות ארוכות ושיחות נמרצות עם מתנגדי ותומכי הרפורמה המשפטית, עם מכונים משפטיים וארגונים פרטיים שלוקחים חלק במאבק, הגיע אמש (ד') לקיצו.
ציפייה דרוכה בשבועות הארוכים למתווה נשיא הייתה אצל רבים בשני המחנות האור בקצה המנהרה, המהלך שיכול להוציא את מדינת ישראל מהוויכוח האידאולוגי אמוציונלי ששטף את הרחובות, ויכוחים בתוך המשפחה, קטיעה של מפגשים החברתיים ואפילו חלחול הוויכוח הפוליטי אל גורמי הביטחון, צה"ל, משטרה שב"כ ועוד.
המחשבה שזה הצ'אנס האחרון להידברות ולהרגעת הרוחות היה גם הבסיס לידיעת המסגרת שהוכנה אמש לקראת מתווה נשיא המדינה יצחק הרצוג. ציינתי את הרקע לקראת הנאום, בו יציג הנשיא את "הצעת הפשרה לטובת הרגעת המחאות וקידום הרפורמה המשפטית".
בהתחשב בתוצאה, זו הייתה נאיביות לשמה, שכן שעות בודדות לאחר מכן הציג הנשיא את המתווה, ובכך התנפצו התחזיות: לא מדובר בפשרה. מצד הממשלה נשמעו אמירות נחרצות לצורך בקידום הרפורמה, המחאות לא יירגעו, אלא יתרחבו ויסלימו עוד יותר משהכרנו עד כה.
כגודל הציפייה, גודל האכזבה. כמה שיוועו בימין למתווה פשרה אמיתי של הנשיא. כמה רצו גורמים בליכוד סולם שיאפשר להם לרדת מהעץ, כמה השתוקקו שהנשיא ישאיר פתח שיאפשר להם לרכך סעיפים שבמחלוקת. אבל במציאות, לא הוצג סולם, ולא נשאר פתח, הנשיא סגר את הדלת על פשרה, והוביל להתנגשות כמעט בלתי נמנעת בקרוב.
בתרחיש אתמול כתבתי עוד כי "הנשיא יציג מתווה אותו הוא מקווה שיאומץ על ידי הצדדים, אך התקשה לקבל עד הרגע האחרון את הסכמת הקואליציה והאופוזיציה", וכי "ללחץ הציבורי משקל משמעותי באשר לסיכויי המתווה להתקבל או להידחות על ידי אחד מן הצדדים". אך פה לא היה צריך קמפיינים וניסיונות שכנוע. היה ברור לכול שהאופוזיציה תומכת במתווה שמצדד בעמדותיה ולחילופין הקואליציה לא יכולה לקבל אותו ולהעביר את הסכמה, ובטח שתתקשה לחיות עימו בשלום.
כוונות הנשיא טובות ונכונות, אך בעוד המחשבה הראשונית הייתה כי אף אחד מהצדדים לא יצא כשתאוותו בידו, או לפחות ששני הצדדים היו אומרים שהמתווה גרוע, הסיטואציה הנוכחית בה צד אחד אומר כן והשני לא, הפכה לבעיה, בעיה גדולה. כך יותר מששמחים בקואליציה על המשך קידום הרפורמה, הם מתוסכלים מפשרת הנשיא החד צדדית.
