הצגת "מתווה העם" אמש (ד') על ידי נשיא המדינה יצחק הרצוג הייתה רגע של שברון לב עבור רבים במחנה הימין, כולל כותב שורות אלו. אנחנו האמנו באמת ובתמים שנשיא המדינה יציג מתווה של פשרה אמתית, כזו שבה אף צד לא יוצא מנצח. כמו שהגדיר זאת היטב השבוע פרופ' יובל אלבשן (היוזם של מתווה פשרה אחר) – "שני הצדדים בלתי מרוצים במידה שווה".
בתוך לבי כבר התכוננתי למתקפות שאקבל מימין אחרי שאסביר למה נכון לקבל את המתווה, ומדוע אסור לנקוט בשיטת "הכל או לא כלום". בכמה קבוצות וואטסאפ אפילו הסברתי למה מי שינקוט בשיטת "הכל או לא כלום" יישאר בוודאות עם כלום, ויסייע במו ידיו להנצחת המצב הקיים. תהיתי גם מה יקרה אם הפשרה שתוצג תהיה בעייתית, אבל בחלום הכי שחור לא חשבתי שמה שיציג נשיא המדינה לא תהיה פשרה אלא מהפכה חוקתית שנייה, בעייתית בהרבה מקודמתה. מהפכה חוקתית על סטרואידים.
מה בעצם מציע לנו הרצוג? אם לענות על השאלה הזו בתשובה פשוטה, הוא מציע לנו חוקה קשיחה, בלתי ניתנת לשינוי, שכוללת כבר כעת כל מה שהשמאל מעוניין בו, ומחזקת בראש ובראשונה את מגמות האקטיביזם החוקתי בתוך בית המשפט העליון.
הצעד הראשון שמציע לנו הרצוג הוא להפוך את חוקי היסוד לחוקה של ממש. הוא אמנם לא קורא לה בשם הזה, אבל זה בדיוק מה שהוא מציע. לא שריון נוסף לחוקי היסוד אלא מעמד של חוקתיות מלאה, כזו שבה כל שינוי הוא פשוט בגדר הנמנע. מודל הקריאה הרביעית של הרצוג מבטיח ששום חוק יסוד לא ישונה פה מעתה ועד עולם. לתוך החוקה הזו מכניס הרצוג גם את מה שהוצא מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו במכוון – הזכות לשוויון – לא משום שזו איננה זכות חשובה אלא משום שזה צ'ק פתוח לאקטיביזם שיפוטי על סטרואידים, אקטיביזם שמבוסס על חוקי יסוד שאפילו הכנסת לא יכולה לשנות.
סיטואציה חוקתית כזו מזמינה מעצם טיבה אקטיביזם שיפוטי. ודאי כאשר היא באה עם מתווה בחירת שופטים שלמעשה מאיין אפילו את הכוח שהיה עד היום לקואליציה בתוך הוועדה, זכות הוטו. לא רק שהמתווה איננו מחזק את הקואליציה בבחירה, הוא אפילו מחליש אותה. לעומת זאת, הוא מחזק את כוחם של המשפטנים ומאפשר להם לשוב ולהוביל את הוועדה לבחירת שופטים לפי ראות עיניהם. האם זו פשרה? הרשו לי לגחך. בפועל, צירוף כל החלקים הללו יוצר מהפכה חוקתית שנייה, על סטרואידים. כזו שרק תעמיק את האקטיביזם השיפוטי במדינה ותחזק עוד את בית המשפט העליון על חשבונם של נבחרי העם. זה "מתווה העם"?
מה שאמור היה לכאורה לאזן את המתווה הוא מודל פסילת החוקים בבית המשפט העליון. אולם, המודל שמציע הרצוג גרוע אפילו יותר מהצעות שנשמעו בשבועות האחרונים ממשפטנים בכירים כמו פרופ' נטע ברק קורן. אם מדברים תמיד על החשש מ"רוב מקרי" בכנסת, הרוב לפסילה שמציע הרצוג מקרב שופטי העליון הוא מקרי לא פחות. 7 מתוך 11 זה אפילו לא רובו של ההרכב המלא של בית המשפט העליון. מדובר בפתח ענק להנדסת הרכבים על ידי נשיא העליון, שגם הוא ימשיך, על פי המתווה, להיבחר בשיטת הסניוריטי. ולכל אלו צריך להוסיף ביצור משמעותי למעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, וביטול מאוד חלקי ומינורי של "עילת הסבירות" שספק אם בתוך כל המהלך יורגש בכלל.
כואב הלב על ההזדמנות שהוחמצה. כואב עוד יותר על נשיא המדינה שהחמיץ את ההזדמנות להפוך לאישיות מאחדת, מכילה, ומקרבת בין חלקי העם, והפך לעוד נציג ציבור במחנה השמאל. חבר הכנסת ה-57 של האופוזיציה, או אולי – אם תרצו – ראש האופוזיציה החדש. לא זה מה שקיווינו וייחלנו לקבל מהרצוג, שגרם לנו לאורך תקופה ארוכה מאוד להאמין שהוא באמת הנשיא של כולם.
