למרות מאמציו הרבים הראויים להערכה, מתווה הנשיא הרצוג אינו יכול להתקבל על ידי הימין הישראלי. אין זה אומר שהמתווה לא מכיל מספר היבטים חיוביים שטוב לו יאומצו בכל הסדר עתידי חלופי. כך למשל, המתווה קורא לשלול מבית המשפט העליון סמכות לפסול חוקי יסוד; מעגן מספר זכויות פרט חשובות כגון הזכות לחופש ביטוי והתארגנות; וחשוב לא פחות- מצמצם את עילת הסבירות. ואולם בעיקרו של דבר המתווה נכשל בלהשיב כיאות את האיזון בין הרשויות על מקומו.
כישלון מתווה הנשיא בא לידי ביטוי בשלושה תחומים מרכזיים שניצבים בלב הרפורמה. הראשון הוא מתן היתר לבית המשפט לפסול חוקים ברוב של 7 או 8 מתוך הרכב של 11 שופטים, זאת בשעה שפסילת חוקים היא מאורע קיצוני שטוב שיתאפשר רק ברוב מיוחס של 12 שופטים מהרכב מלא של 15 שופטים- כפי שמבקשת לקדם הקואליציה. ההיבט השני הוא שימור זכות הוטו של השופטים בוועדה לבחירת שופטים, שכן שני נציגי הציבור שימנה שר המשפטים תלויים בהסכמת הנשיאה. שני ההיבטים, חשוב להדגיש, כרוכים האחד בשני: ככל שמקלים על בית המשפט לפסול חקיקה ראשית, כך יש להקטין את השפעת השופטים בוועדה לבחירתם ולהיפך. המתווה מאפשר פסילת חוקים אך לא מעניק לקואליציה רוב בוועדה.
הכשלון השלישי, חשוב לא פחות, הוא שימור מעמדו הרם של היועץ המשפטי לממשלה. הצעת הנשיא משמרת למעשה את כפיפות השרים ליועצי משרדיהם ובכך מקבעת את תפיסת "שומרי הסף" שהשתלטה על השירות הציבורי בישראל.
לנוכח חד-הצדדיות של המתווה, קשה שלא לתהות על תבונתו הפוליטית של הנשיא. הנשיא הרצוג ידע הרי שמתווה מן הסוג הזה אינו יכול להתקבל על הקואליציה. מדוע אם כן להזדרז ולצאת עם נוסחה שצד אחד – ועוד זה שמחזיק במושכות השלטון – לא יכול לקבלה? מדוע להציג לציבור מתווה שאפילו חברי הכנסת המסויגים בליכוד, שהביעו נכונות לאמץ שינויים משמעותיים, לא יוכלו להיתלות בו? למעשה, ניתן לטעון כי הנשיא בזבז את כל הונו הציבורי והפך ללא רלוונטי דווקא ברגע השיא שלו.
המתווה הלא מספק של הנשיא מעלה שאלה עקרונית גדולה יותר. בדיעבד, קשה שלא לשאול האם התערבות הנשיא – הנעדר כל סמכות ממשית בשיטת המשטר שלנו – בריאה בכלל לדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית? האם העלייה לנשיא לא שחקה בעצם עוד יותר את מעמד הכנסת, שכן בכנסת צריכות להתקבל ההחלטות על שיטת המשטר שלנו? האם דיונים בחדרי חדרים סגורים בבית הנשיא התגלו כעדיפים על פני השקיפות והפומביות של ועדת החוקה?
לדחייה הצפויה של הקואליציה את מתווה הנשיא צפויות להיות שתי השלכות מרכזיות. הראשונה והחשובה פחות היא תדלוק המחאות נגד הרפורמה. אין ספק כי מתווה הנשיא ישמש כרוח במפרשי המחאה שתלך ותגדל. ההשלכה השנייה, רצינית ומטרידה הרבה יותר, היא גדילת הסיכויים לפסילתה של רפורמת לוין בבג"ץ- תרחיש מסוכן שצריך להדיר שינה מעיני כולנו.
הגענו אם כן לשלב שבו שני מתווים כבר הושלכו לפח האשפה: מתווה פרידמן-אלבשן ומתווה הנשיא. אך מה עתה? נראה כי אין מנוס מהעברתה של הרפורמה בצורה חד-צדדית. על הקואליציה מוטלת החובה לעדן בצורות שונות את הנוסחים המוצעים, אך מבלי לוותר על הדברים המהותיים. יש לקחת ברצינות את ההערות המועילות מהמתווים שנדחו ולשלבם בתוכן הרפורמה. על הקואליציה לזכור שאסור להגיע למצב שבו הניתוח הצליח אך החולה מת.
נכון לרגע זה, הקואליציה לא נראית טוב והתנהלותה מקשה מאוד על יצירתה של תמיכה מוצקה במהלכיה. קשה מאוד להעביר רפורמה חוקתית חסרת תקדים כאשר במקביל לה חברי כנסת שונים מעבירים שלל הצעות חוק מוזרות ומזיקות, מתבטאים בצורה חסרת אחריות ובאופן כללי מתנהלים כמי שאינם מבינים את גודל השעה. העגלה שמניעה את הרפורמה נעה בבוץ שהופך לטובעני יותר ויותר. נותר לגלות האם תצליח לצלוח את הדרך שעוד נותרה לה.
