“כמעט בכל התנגשות בין ההכרה האינדיבידואלית למשמעת הכפויה, הנני עומד לצידו של היחיד“, כתב ב־1935 זאב ז'בוטינסקי, האב הרוחני והמעשי של התנועה הלאומית־ליברלית בישראל. זהו אולי סימן ההיכר היסודי של הליברל האמיתי; הוא מעדיף את בחירתו של היחיד על פני המרות החברתית והמדינתית, מבכר את חירות הפרט על פני הכפייה.
כמו לכל תיאוריה פוליטית וחברתית גם לליברליזם פנים רבות, אבל המטרה היסודית שלו ברורה: לצמצם את פלישת המדינה לתחומי היחיד, כדי לאפשר לו ליהנות מחירות מרבית ומאחריות על חייו. הליברל חרד תמיד מכוח הכפייה השלטוני, ומבחינתו במקום שהמדינה איננה הכרחית היא גם לא רצויה.
באופן לא מפתיע, כבר בסוף המאה ה־19 נחטף המונח “ליברליזם“ על ידי השמאל הכלכלי, וכיום משמעותו בשיח הפוליטי המערבי היא בעיקר “פרוגרסיביות“, גישה שהיא ממש הפוכה במהותה לכוונה המקורית. הפרוגרסיבים מעריצים את כוחה של המדינה ואת יכולת הכפייה שלה, שמאפשרים להם למשטר ערכים חברתיים, מוסריים, כלכליים ומה לא. כדי להבחין אותו מהיפוכו זה, קיבל הליברליזם המקורי את התואר “קלאסי“.
השמאל הפרוגרסיבי הוא, מבחינה פוליטית, מעין תמונת ראי “מתקדמת“ של חסידי מדינת ההלכה, בהבדל שמבחינתם הקִדמה היא החופש (לכן הם מכנים את עצמם “ליברלים“), ובמיטב המסורת של הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, מי שלא רוצה בכך – “יכריחו אותו להיות חופשי“.
המרכיב הלא־ליברלי הזה באידיאולוגיות שמגיעות משמאל מוכר היטב, עד לביטוייו הקיצוניים ביותר. אבל בישראל הוא קיבל תפנית מיוחדת. השמאל בישראל קידש את מערכת המשפט הפרוגרסיבית כרשות־על שלטונית, בעלת סמכות לא מוגבלת, והפך אותה למנוע הפוליטי שלו. רשויות המשפט נלחמות ב“חושך“ הדמוקרטי שגוזרים על מדינת ישראל הציבורים השמרניים, וכופות עליהם “קדמה“.
המשטר שנוצר בישראל מלא בכשלים, עד שקשה למצוא לו מקבילה בעולם המערבי. אבל אולי יותר מכול מטרידה אמונת התומכים בו שהם “דמוקרטים“ או “ליברלים“ יותר מאחרים. בפועל אנו חיים במדינה שבה היועצת המשפטית שולחת ח“כים לחקירות משטרה בשל התבטאויותיהם; מערכת המשפט מסמיכה את עצמה להכריז על “נבצרות“ ראש ממשלה נבחר; בית המשפט העליון ניכס לעצמו כל סמכות שלטונית אפשרית, והחריב מתוך כוונה מלאה ומפורשת את הפרדת הרשויות; היועצים המשפטיים אחראים למדיניות משרדי הממשלה; יועץ משפטי לממשלה מאשים ראש ממשלה בשוחד תקדימי ותיאורטי, אישום שכדי להגיע אליו הופרו שלל חוקים ופסיקות – ואיש מהעבריינים לא נותן על כך את הדין.
אבל אלו טענות ברומה של דמוקרטיה, ואולי ז'בוטינסקי צדק, ומוטב להחיל את מבחן האזרח הקטן: האם לפחות ביחס אליו זכאיות מערכות האכיפה והמשפט שלנו לתואר “ליברליות“?
את התשובה קיבלנו השבוע בשתי זירות שונות. הראשונה הגיעה מוועדת הכנסת שעסקה, לבקשת האופוזיציה, בהאזנות סתר. בהערת אגב כדאי לציין שבמעין תמונת ראי לדיונים ברפורמה המשפטית, הח“כים של האופוזיציה דווקא התנהגו כראוי, בעוד הח“כים של הקואליציה, ובעיקר טלי גוטליב ומשה סעדה, לא אפשרו לדיון להתנהל כסדרו, תוך צעקות וקטיעות לרוב. זה היה מצער, מזיק לדיון ולא פרלמנטרי, וחבל, מפני שטענותיהם היו חשובות; גם כאן יש משהו ללמוד מז'בוטינסקי.
ובכל זאת, לא התנהגות הח“כים הייתה הבעיה הגדולה בדיון, אלא התנהלות גורמי האכיפה. הם שידרו זחיחות וידיעה ברורה שלא משנה במה חטאו, כולל הפרות חוק שהם מודים בהן, הם מוגנים לחלוטין. אולי לכן הם גם משדרים זלזול בנבחרי הציבור ובחוקים שהם מחוקקים. האווירה הזו היא תוצאה של מערכת מדינתית שיצאה מאיזון. הם יודעים שיש בישראל חוק, כנסת, ועדות וממשלה, אבל מעל כולם מתנוססת הרשות המשפטית שהם חוסים לבטח בצילה המגונן.
מהן תוצאותיה של היוריסטוקרטיה הזו? ובכן, בדיון התברר שיש בישראל מספר שיא של האזנות סתר שאין דומה לו בעולם המערבי, שמקבלות אישורים כמעט אוטומטיים במערכת המשפט. חלק מההאזנות הללו כלל שאיבה לא חוקית ולא מוסדרת של מידע אישי לא רלוונטי, תוך שימוש בתוכנות ריגול עם יכולות מפחידות, שמעולם לא הותרו לשימוש על ידי הרשות המחוקקת. ליברליזם אומרים לכם.
מחירה של בדיחה
האירוע השני היה כתבה של אילה חסון על שירה שפיץ, עורכת הדין שהעזה לומר לאביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי שהגיש את כתבי האישום המהונדסים נגד בנימין נתניהו, “פרשת משפטים, בושה“. בכתבה הוצגו סרטונים ממצלמת הגוף של השוטר, שהבליטו את מבוכתו נוכח ההוראות שקיבל לעצור אותה מול ילדיה הקטנים ולהוביל אותה, אישה דתייה בשבת, בניידת לתחנת המשטרה. שירה נחקרה באזהרה, והתיק נגדה נסגר רק אחרי שחסון חשפה אותו.
אדם מפטיר ביקורת קלה או בדיחה על השאה מנדלבליט, ומוצא את עצמו עצור בחקירה, מחלל שבת בכפייה עם תיק משטרתי פתוח לטווח ארוך
מדובר בהתעמרות שלטונית מובהקת, וזה איננו המקרה היחיד. היו תיקים נוספים שנפתחו לשכנים אחרים. ירון רז התלוצץ עם מאבטח ואמר לו שילווה את רעייתו של מנדלבליט בריצת הבוקר, כדי שתרגיש כמו רעייתו של נשיא ארה“ב. הוא מספר שבלילה הגיעו לביתו שוטרים כדי לקחת אותו לחקירה, ופתחו לו תיק מופרך שנסגר רק כעבור שבעה חודשים.
ארז נסימי, שכן אחר, אמר למנדלבליט כשפגש אותו ברחוב בשבת: “לפני חמש שנים תפרו לך תיק והיום הם הגונים?“. גם הוא עוכב לחקירה מיידית, וגם לו נפתח תיק. נסימי עלה מאיראן בגיל 21, וכבר הרבה פחות בטוח שהחליף משטר.
הסיפורים הללו מטלטלים. כך נראית שרירות. כך נראית הפעלת כוח מעבר לכל גבול דמוקרטי וליברלי מקובל בעולם. אדם מפטיר ביקורת קלה או בדיחה על השאה מנדלבליט, ומוצא את עצמו עצור בחקירה, מחלל שבת בכפייה עם תיק משטרתי פתוח לחודשים ושנים. חייהם של אזרחים נורמטיביים הופכים לגיהינום, ללא שום הצדקה.
אם כן, גם במבחן ז'בוטינסקי מערכות האכיפה והמשפט נכשלות באופן מחפיר. הן מתנהלות מול אזרחים תמימים בבריונות ואלימות, ופוגעות בזכויותיהם הבסיסיות ביותר. ליברליזם? לא רק שמערכת המשפט לא מגינה על האזרח מפני השלטון הרומס, היא השלטון הרומס בכבודו ובעצמו.
זוהי תוצאת המחשבה, שהפכה בישראל ל“מהות“ המשטר, שהמערכות הללו מפקחות אך אינן מפוקחות; אוכפות אך פטורות מאכיפה. זו אפילו כבר לא יוריסטוקרטיה, זוהי טירניה משפטית.
