והשבוע, גבירותיי ורבותיי, מכתב בכירי מערכת הבריאות. כמו אחיו הבוגרים – מכתב ההייטקיסטים ומכתב הטייסים – גם הוא בא להזהיר אותנו מהרפורמה. האחד ביקש לאיים מפני התמוטטות הכלכלה אם יימשכו הניסיונות להסיג במשהו את ההפיכה המשפטית של אהרן ברק; האחר ניסה לסחוט באיומים את הממשלה על חשבון ביטחון ישראל; והאח הצעיר בא להתריע מפני פגיעה בבריאות האזרחים. פינת המכתב היומי בערוצי התקשורת מעלה את התהייה איך מליאת הכנסת לא מונה לפחות 110 מתנגדי רפורמה. מחוללי הכאוס ברחובות, המבקשים לשכנע שכָּלו כל הקיצים, רומזים לנו בעדינות של סמיטריילר שהם המדינה. הם הכסף, הצבא, הבריאות, החיים. התומכים ברפורמה? אוכלי חינם, משתמטים, עדר של טיפשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך ולא חשוב במיוחד.
המכתבים המניחים אקדח טעון על שולחן זכוכית עדין הצליחו לעצבן איש חביב שהעלה לרשת סרטון ספק־משעשע ספק־מאיים, וללא ספק מטלטל ומעורר מחשבה. "אני, ניסים פור־משה, יו"ר איגוד האינסטלטורים, קבלני הביוב והצנרת", אומר האיש, "בשם כל מאות אלפי השרברבים והאינסטלטורים במדינת ישראל אני אומר לכם, אנחנו עומדים לצאת למחאת ענק. בזכותנו אתם חיים ברווחה. הביוב זורם, והניקוזים במי הגשמים מתנקזים לאן שצריך. אני מזהיר את מדינת ישראל, אם היא לא תמשיך ברפורמה המשפטית עד הסוף, נסתום לכם את כל מערכות הביוב. הבתים שלכם יוצפו במאות אלפי טונות של (הפירוט שמור במערכת – א"ג), ואתם תחלו בכולירה ודיזנטריה וכל המחלות הקשות האלה. (…) כל מי שתרם למדינה – אנחנו תרמנו להם פי עשר. בזכותנו הטייסים גרים בווילות ולא ישנים בתוך (כנ"ל). שיהיה לכם אחלה יום ותיזהרו שהאינסטלטורים לא ישביתו את המדינה".
התיקו המקסיקני המערבוני הזה מלקט לתוכו את כל מה שטוב ורע ומכוער בקרע בין המחנות ובתוכם. אפשר לכתוב עבודות מחקר עתירות עמודים על המתח בין הסרטון למכתבים הנ"ל; אפשר גם לכתוב הסכם ערבות הדדית.
מראה משחירה
כמו קודמיו, גם מכתב הרופאים החדש בא להזהיר מתרחישי אימה חוקתיים שממשלות חשוכות עשויות לממש נגד האזרחיות, האזרחים ובעיקר האזרחיות.ים. במקרה הזה, החשש הוא מפני חסימת זכויות פונדקאות לזוגות חד־מיניים, מניעת טיפולי פוריות מנשים לא נשואות וכדומה. במילים אחרות, החשש אינו ממתן כוח יתר לנבחרי הציבור, אלא ממתן כוח לנבחרי הציבור בממשלה הזו. לא צריך להיות פרופ' ארנון סופר כדי לדעת שהדמוגרפיה אינה מסבירה פנים למחנה הליברלי; לא צריך להיות עתידן מומחה כדי להבין שגם כוחו של הליברלי המתון, סולד הפרוגרסיה, הולך ונחלש. והעתיד הזה כבר כאן. אחרי שממשלת השינוי קרסה בטרם עת, ובנימין נתניהו, אחד הפוליטיקאים המושמצים ביותר בתקשורת, הצליח בכל זאת להרכיב ממשלה, ועוד עם חרדים ודוסים אחרים – המסקנה היא שישראל הגיעה לנקודת המהפך הדמוגרפי הפנים־יהודי.
כפי שלימדונו רבותינו ממחנה השלום הדמוגרפי בעניין הסכסוך הערבי־יהודי על ארץ ישראל, במקרה של גירעון פריוני המדינה תוכל להיות או יהודית או דמוקרטית. אם לא יהיה בה רוב יהודי טבעי, רק חוקים דיקטטוריים יוכלו לשמר את אופייה היהודי. לכן, מציעים בשמאל להיפרד מהפלסטינים לשלום. רק מה, מהדוסים ומהביביסטים קשה יותר להיפרד. גם לקו הירוק יש קווים אדומים. אז מה עושים בשאלת ישראל או־חילונית־או־דמוקרטית? פונים לאפשרות השנייה, שאסור להעלות על הדעת מול הערבים: דיקטטורה משפטית שתעגן את התפיסה הליברלית גם כשהדמוגרפיה תעשה את שלה.
ה"בלמים" וה"איזונים" לא נועדו לשמור על עצמנו מהבחירה שלנו, אלא לבצר את הכוח הליברלי מול הבחירה של השמרנים. הם נלחמים על צביון המדינה, וכדי שיישמר כפי שהוא ולא יזיז גבינות עתירות שומן מפה לשם, מערכת המשפט מוכרחה להישאר בהרכבה הסוציולוגי הנוכחי, עם הסמכויות הבלתי מידתיות שלקחה לעצמה – הן בפסילת חוקים, הן בשמירת כוחם של יועצים משפטיים כמטרילי שרים וממשלות ימין.
נחזור ונאמר, לו הכוח החקיקתי היה בידי השמאל הליברלי והפטיש המשפטי בידי הימין השמרני, מהומת הרפורמה הייתה הפוכה לגמרי. השמאל היה מבעיר את הרחובות בטענה שהכרעת העם היא המילה האחרונה. לא היה עולה על הדעת ששופטים ימנו את עצמם וייהנו, עם עורכי הדין, מעליונות בוועדה לבחירת שופטים. והיועצים המשפטיים? הם היו ממונים במשרות אמון, אלא מה. וכי ייתכן שאיזו עורכת דין בוגרת השומרון, שנקלעה לתפקידה בכהונתה של ממשלת ימין, תכריע לגבי חוקיותן של נסיגות פרי עמלה של ממשלת לפיד־מיכאלי? האם היא רשאית לעצור עבודות כביש בשבת, או חגיגת חמץ בפסח? למה מי היא?
להעלות סטטוס
רבים במחנה הלאומי והשמרני לא מעוניינים במדינת הלכה; רוב מוחץ לא רוצה להתקרב לכפייה דתית, וחלק ממנו אף שותף לחששות המוחים. אבל בעידן הפוזיציוני הנוכחי, אם אתה לא הולך על כל הקופה – אין על מה לדבר. וכשיש על מה לדבר, הצביעות והדמוניזציה מצד האופוזיציה התקשורתית לא באמת מאפשרות שיח מורכב וענייני. שיח כזה, לו התקיים, היה מצמיח מסמך מאחד שההסכמות החתומות בו גולשות מעבר לסוגיות חוק ומשפט. ראוי היה שישרטט אמנת גביזון־מדן מחודשת, ושיעז להתמודד עם סטטוס־קוו עדכני שלא נכתב בבהלת הקמת מדינה, ולא יוצא מנקודת הנחה שמניחי התפילין עומדים להיעלם מהעולם. גם לא החילונים או הפרוגרסיבים. הוא לא צריך להיכתב מתוך משאת נפש לכור היתוך מחשבתי, להפך: הוא אמור להניח שכל הפלחים הללו נחוצים לשלמות מחנה ישראל. הוא־הוא הבלמים והאיזונים של המדינה.
האמנה הזו לא יכולה להיות פתוחה לדיון יומיומי, אבל גם לא להינעל בכספת. התנודות החברתיות לא תמיד צפויות, וגם הדמוגרפיה מלווה בהתפתחויות. אפשר גם להשאיר משהו לימות המשיח. לא חייבים אפילו להכריע איזה משיח זה – משיח הפרוגרס או משיח בן דוד. תשאירו חומרים גם למחאות העתיד.
