"אתה כותב משהו השנה?", שאלה אותי אמא בשיחת הטלפון כמה ימים לפני האזכרה. אני תמיד כותב, והיא תמיד שואלת. כבר חמש שנים. הזמן טס כשיתומים.
חמש שנים הן כבר תקופה ארוכה. אתה לא זוכר את כל ההספדים שכתבת, והקהל הנאמן שממשיך להגיע לאזכרה בכל שנה (בהמוניו, יש לציין) הטריד את מנוחתי. אני באמת לא צריך שכשכולם מסביב לקבר, אני אתחיל בהספד ואנשים מסביב יזרקו לי מבטים של "ההספד של השנה השלישית היה טוב יותר" או חלילה "שמענו את זה בשנה השנייה, חבל שאתה ממחזר".
אז התיישבתי מול המחשב וניסיתי לחשוב מה אני רוצה להגיד. על הדרך נכנסתי לתיקיית "הספדים", סחטיין, אבא, כבר יש לך תיקייה. בטעות שמרתי שם גם איזה טור פוליטי על נפתלי בנט, אבל בינינו גם הוא היה סוג של הספד, וכנראה לכן התבלבלתי.
דפדפתי בין ההספדים. היו בהם נקודות דומות אבל האופי של כל אחד מהם היה אחר. בכל שנה הסתכלתי על האבל מזווית אחרת: בשנה הראשונה עמדתי קרוב מדי ונשרפתי, בשנה השנייה התיישבתי קצת יותר רחוק, בשנה השלישית מלמעלה, ברביעית מהצד. בחמישית? אולי זו הזדמנות להסתכל מכל המקומות יחד.
בבוקר האזכרה תקפה אותי בחילה: שכחתי להזכיר לרב סגל. אנחנו תקועים בלי רב. התקשרתי מהר והוא לא ענה לי. אימה. אני לא מכיר רבנים אחרים, ונראה לי מוזר להחליף רב באזכרה החמישית. גם לא בא לי שהוא פתאום ישמע שהייתה אזכרה לאחאב זמרי ויסתובב בתחושה שהוא לא סיפק את הסחורה באזכרות הקודמות.
בסוף הוא ענה. שאלתי אותו מיד: "הרב סגל, אתה בעיר?", כאילו אני באיזו מעשייה של חז"ל והוא בדיוק חוזר בכרכרה מגדנסק. "כן אני בעיר", הוא ענה. הסברתי לו את הפדיחה, ואמרתי שהאזכרה בעוד שעה וחצי. הוא אמר שיגיע, ואני נרגעתי וחזרתי להביט בהספד.
שבר, כעס, שכחה וגעגוע
ג'רי סיינפלד באחד מקטעיו המוכרים מספר שהפחד הגדול ביותר של בני האדם הוא פחד קהל, ובמקום השני נמצא המוות: כלומר, אנשים יעדיפו להיות המת שנקבר בהלוויה מאשר אלה שמספידים. אני לא כזה, מודה. אני אוהב להספיד אותך, אבא, לא כי ההספדים מדהימים, אלא כי זה גורם לי לנסות להיזכר, ולחלץ רגעים שאולי לא היו מחולצים בלי השיחה מאמא ששואלת "אתה כותב משהו השנה?"
אז הנה מה שכתבתי, בשבילך, אבא.
כשאתה מאבד אבא אתה מרגיש ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
בשנה הראשונה זה באמת ככה, הכל שחור, וכואב, ושובר את הלב. אתה זוכר הכול: את הריח, את הקול, את המגע של הזיפים כשהוא מנשק לך את המצח. אתה חושב עליו בכל שנייה, מוצא את עצמך יושב עם התאומים שהרגע נולדו ובוכה מול פרקים של הטלטאביז.
בשנה השנייה אתה כועס, זועם על כל הדברים שלא הספקתם, על כל הדברים שכבר לא תספיקו, על הנכדים שהוא לא ממש הכיר, על ההצלחות שלא ראה. אתה כל כך כועס שאתה נלחם לפעמים בזיכרון, וכשהוא מגיע אתה מנסה לחשוב מהר על משהו אחר, כי זה סתם מעצבן אותך וגורם לך לעשן בשרשרת. ואז אתה כועס גם על זה שהוא גורם לך לעשן יותר, ואם הוא היה נשאר היית נגמל בקלות.
בשנה השלישית אתה נלחץ, כי אתה כבר לא זוכר את הריח והקול, ואפילו התמונה בראש קצת מיטשטשת. אתה צריך אלבומים כדי להיזכר, והודעות קוליות שנשמרו כדי לשמוע איך אבא שלך היה נשמע. אתה מתחיל לשאול עליו את אמא, כל מיני דברים שאתה יודע אבל מפחד לשכוח.
בשנה הרביעית אתה מתגעגע, ממש מתגעגע. מתקשר אליו באמצע היום ומנתק למרות שאתה יודע שאף אחד לא יענה. שומע שיר ברדיו של יזהר כהן, בוכה ומתגעגע לילדות, ששמענו בה רק יזהר כהן ולאה לופטין. איזה שילוב מוזר.
ובשנה החמישית: אל תכעס שם למעלה. אתה מבין שהחיים ממשיכים. הם כואבים יותר, ומלאים פחות. אבל הם ממשיכים. כי החיים חזקים מהכול, ואנחנו חלשים אז אנחנו נותנים להם לנצח.
אבל ככל שהחיים מתמלאים, אתה רוצה שיהיה שם עוד מישהו שיהיה איתך.
הכול אתה
מישהו שישמח על ניצחונות של חיפה, ויתבאס איתך על התיקו המטומטם עם הפועל חדרה.
שיחכה איתך בכל בוקר לרייטינג של הפטריוטים, שאם היית בחיים לא הייתי צריך לחפש אותו בכל בוקר והיית מקדים ושולח לי אותו בעצמך.
שיקנה לגפן מתנה, כי אתמול נפלה השן הראשונה שלה ופיית השיניים של אבא ואמא לא תופסת אצל סבא, זו פיה אחרת. אה, והיית צריך לקנות מתנה גם לאדם, כי הוא עצבני ממש מזה שעדיין לא נפלה לו שן.
שיבוא לשמור קצת על הילדים כדי שלא נצטרך לסנג'ר את אמא כל כך הרבה.
שיראה איך שלושתנו, אוהד, עומר ואני, מתאמים מפגשים בבית של אמא בסופ"שים כי אשכרה חשוב לנו לראות זה את זה מדי פעם.
עדיין כואב לי, אבא, ואני עדיין לחוץ משכחה, ואני עדיין קצת כועס והמון מתגעגע. ואני רוצה להגיד לך תודה. כי החיים ממשיכים, וכל מה שאני משיג בהם הוא אתה. האבא שאני, הבעל שאני מקווה שאני, הבנאדם שאני: הכול אתה.
אדם שואל אותי בכל יומיים איך קוראים לאבא שלי וממה הוא מת. אני אומר לו שקוראים לו אחאב ושהוא היה חולה. פלג שואל אותי כל הזמן בן כמה היה אבא שלי כשהוא מת, ואז בן כמה אני, ואז מנסה לחשב כמה זמן נשאר לי. וגפן שואלת למה יש לה סבא אחד, כי לחברה שלה מהגן יש שניים וזה לא הוגן.
נו, זה באמת לא הוגן, אבל החיים לא תמיד הוגנים. חמש שנים בלעדיך, אבא, ואני כמעט לא מגיע לכאן, כי אני לא יכול, זה לא טבעי לי. אבל אל תתבאס עליי שם למעלה: זה רק בגלל הניגוד בין מי שהיית לאבן הזאת. אני אוהב ממש, מתגעגע ממש, אבל ממשיך לחיות, עם חיוך, כמו שאהבת. ניפגש בשש
