ביום האישה הבינלאומי, בפנייה לאיזה צומת, כמעט התנגשתי ברכב. זו הייתה אשמתי. השמש סנוורה אותי ופשוט לא ראיתי אותו מגיע. הרכב עצר בבהלה, צפר בזעם, וכל שנשאר לי לעשות הוא לעצור ולספוק כפיי בתנועת התנצלות.
בדרך כלל זה עובד לי, אבל הפעם זה לא הספיק. מהרכב יצא גבר מבוגר, הוציא את הטלפון שלו והתחיל לצלם אותי. פתחתי את החלון להגיד שאני מתנצלת, אבל לא הספקתי לומר שום דבר. הוא ניגש אלי וצעק "צריך להוריד אותך מהכביש, כמעט נכנסת בי".
"אתה צודק", עניתי לאיש, "השמש סנוורה אותי, לא ראיתי אותך, אני ממש מצטערת".
"מה זה עוזר לי שאת מצטערת? הוא המשיך לצעוק. "ואם הייתי מת, מה היית אומרת לאשתי, שאת מצטערת?"
"אני באמת לא יודעת מה לומר לך", עניתי, והאמת שהתחלתי קצת להילחץ. משהו בשפת הגוף שלו לא בישר טובות. "אני מבינה שנבהלת, ואני רק יכולה להגיד שלהבא איזהר יותר".
"כמה עבירות מהירות יש לך במשטרה, אה?" הוא שאל לפתע.
"האמת שאפס", עניתי לו, "בחיים לא עצרו אותי על מהירות. גם עכשיו לא נסעתי ממש מהר, אפילו אם הייתי נכנסת בך זה היה נגמר גג בכיפוף טמבון".
חשבתי לעצמי על העולם המוזר הזה. עולם משונה, שבו מצד אחד גברים מפחידים יצרחו עלייך כי עשית טעות, ומצד שני גברים נעימים ואציליים כל כך ילכלכו את הידיים בשבילך
"אז עכשיו את אומרת שטעיתי?" הוא רתח, ואז דפק לי יריקה על האוטו. כשהסתובב ראיתי בתוך הכיס האחורי שלו אקדח. בדרך הביתה הפעלתי את הרדיו, דיברו שם על יום האישה הבינלאומי. אולי חיי ניצלו עכשיו, חשבתי לעצמי. אולי אם הייתי אומרת עוד מילה אחת מיותרת האקדח הזה היה נשלף. אני יכולה לכתוב מניפסט שלם על חוויית החיים הזאת – "אישה על הכביש". כמה פעמים גברים צעקו עליי כשהם אלה שביצעו את העבירה, כמה פעמים חוויתי הפחדות, בקשות לפתוח חלון, התקרבויות לרכב, והנה עכשיו התווספה לרזומה גם יריקה.
קצת אחרי המחסום התחלתי להרגיש שהגלגל הימני הקדמי מקרטע. משהו לא נשמע לי, ועצרתי במהירות, תוך כדי נסיעה בירידה, בצד הכביש.
יצאתי מהרכב וראיתי שהצמיג התפוצץ, אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב: התקשרתי לשיחיה. שיחיה לא ענה, אבל עוד לא הורדתי את הטלפון וכבר הוא עצר שם – גבר שרירי במדי מג"ב, שאל איך אפשר לעזור. אמרתי שאני צריכה עזרה בהחלפת הגלגל, והוא אמר "תעמדי פה בצד, תפתחי משולש ותני לי לעבוד בשבילך". הוא הפשיל שרוולים, התחיל להסיר ברגים, ידיו נצבעו שחור. לא היה לי נעים לראות אותו ככה עובד, הצעתי שוב לסייע. "חמודה", הוא אמר, "זה התפקיד שלנו בעולם, לעזור לעלמות חן באמצע הדרך. זו המצווה היומית שלי, תני לי את הזכות". הוא המשיך בעבודתו, ואני כבר הספקתי להתעדכן שקוראים לו גולן, ושהוא היה בדרך לקנות אביזרים לאיזו מסיבה, והנה הבחור הזה עוצר את חייו בשבילי. מולנו נעצר עוד רכב מסחרי, שאל אם אנחנו צריכים עזרה. ענינו שהכול בסדר, שהעניינים בשליטה, אבל הוא לא הרפה. עצר את הרכב בצד הכביש הסואן ופסע לעברנו עם שני בקבוקי מים. משם ואילך התחילה שיחת גברים שכזו שכללה כל מיני משפטי מפתח. "יש בעיה עם אחד הברגים"; "תגידי לבעלך שחסר לך ג'ק בערכת הפנצ'רים".
ואני עומדת שם וצופה בשני החמודים האלה מתפעלים לי את הסיטואציה. הרגשתי קצת קטנה, מודה. מצד שני, היה בזה משהו מרגש. הנה עומדים להם ליד הרכב שלי שני גברים שלא הכירו אותי קודם, ובחרו לעצור ולעזור לי, מישהו חינך אותם לעשות כך. אבא שלהם או אמא שלהם לימדו אותם מגיל צעיר שאם רואים אישה בצד הכביש עוצרים את הכול ומסייעים לה. ואני רק צפיתי וחשבתי לעצמי על העולם המוזר הזה. עולם משונה, שבו מצד אחד גברים מפחידים יצרחו עלייך כי עשית טעות, ומצד שני גברים נעימים ואציליים כל כך ילכלכו את הידיים בשבילך. ושני הסוגים האלה קיימים בעולם, שניהם. ומי יודע, אולי גם הגבר ההוא שגרם לי כמעט לרעוד, אם היה עובר פה בכביש היה עוצר גם הוא.
ולי רק נשאר לשבת ולצפות, להגיד יפה תודה ולשמוע אותם אומרים "סעי לאט, יש בעוד כמה קילומטרים מוסך, דודי קוראים לו. הוא הכי טוב בצמיגים, אל תלכי לאף אחד אחר".
