יש לנח, בני הקטן והאהוב והנפלא והשובב מאוד, קטע חדש בזמן האחרון, לכסות את העיניים בכל פעם שהוא נקלע לצרה, חחחחח, זה קורה כל היום, כל הזמן ממש, אני אתן לכם דוגמה. לפעמים אני יושב לי כזה בבית במטבח מבסוט לי, ופתאום אני שומע צעקות מחדר הילדים, אז אני הולך לשם ורואה את חיה בוכה, מתייפחת ממש, אז אני שואל אותה, חיהלה מה קרה, וחיה עונה, כמעט תמיד, חחחח, נח הרביץ לי! ואז אני הולך לחפש את נח כדי לדבר איתו, כדי להסביר לו שבבית שלנו אנחנו לא מרביצים, וכדי לומר לו בפעם האלפתלפים את המשפט הכל כך חשוב, והכל כך לא משפיע לצערי – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך! וכשאני מגיע אליו לדבר איתו, בחדר שהוא נמלט אליו, אני רואה אותו עומד שם עם יד על העיניים, וגם כשאני פונה אליו ומדבר אליו, ונוזף בו, הוא מסתיר את העיניים שלו עם היד, לפעמים הוא מניח את כף היד שלו כמו בן אדם שאומר שמע ישראל, ולפעמים, כשהוא ממש אשם, הוא קובר את העיניים בקיפול הזה שבין הזרוע לאמה, כמו יהודי שאומר תחנון בבית כנסת, וכשהוא עושה את זה אני מדמיין אותו אומר, רחום וחנון חטאתי לפניך, חחחחח, למרות שזה ממש לא מה שהוא אומר! להפך, כשנויחל פויחל מסתיר את העיניים עם היד שלו, הוא מנסה להתחמק מדברי הביקורת הבלתי נסבלים שלי, הוא מנסה להדחיק את הנזיפות ולחמוק מן העונש. אולי הוא מאמין בסתר ליבו, שכמו שהוא לא רואה אותי עם יד על העיניים, ככה אני לא רואה אותו. ואולי הוא סתם, מגונן על עצמו מפני המציאות. אייייי איזה ילד מתוק, כבר שנים שאני מנסה לכעוס עליו ולא מצליח.
פעם, בהתחלה, ההתנהגות הזו של נויחל הייתה מוציאה אותי מכליי, אבל היום ההדחקה הזאת שלו נוגעת לי ללב. בסתר ליבי אני מבין אותו לגמרי. גם אני הייתי שמח לכסות את העיניים מדי פעם כדי לא להתמודד עם החיים. והאמת היא שאני עושה את זה לעיתים. יש לי דרכים משונות לעצום לעצמי את העיניים. אין מה לעשות. נויחל פויחל צודק. יש לפעמים שצריך להדחיק את החיים.
אני לא יודע אם גם אתם מרגישים ככה, אבל בשבועות האחרונים מדינת ישראל האהובה שלנו, שתחגוג בקרוב שבעים וחמישה אביבים, נחשפת כמדינה שכבר שנים עוצמת לעצמה את העיניים. במקום להתמודד ולהחליט ולהכריע – המנהיגים שלנו, וגם אנחנו אם נודה על האמת, מעדיפים כבר שנים! לזרום, להבליג, להשפיל מבט, להעביר עוד יום, ועוד יום, ועוד יום. מישהו, מתישהו, יצטרך לפתור את הבלגן הנוראי הזה שנוצר כאן, כן בהחלט. אבל עד אז, עד שזה יקרה, בינתיים, מוטב לעצום עיניים, ולהדחיק את כל מה שקורה כאן. זו תורת ה"יהיה בסדר" הישראלית והטרגית, שבה כולנו מאמינים. כל הסיפור של החברה החרדית, למשל, הוא סיפור מודחק. כבר שנים שאנחנו מאמינים שיהיה בסדר, יהיה בסדר בהיבט הכלכלי, בהיבט התעסוקתי, בהיבט הנדל"ני, בהיבט הצבאי, בהיבט הדמוגרפי, יהיה בסדר! מתישהו כדור השלג הזה יסתדר. זה השקר שאנחנו מספרים לעצמנו, במקום להחליט, ולהכריע, האם האנשים הטובים הללו צריכים להתגייס, האם האנשים הטובים הללו צריכים לעבוד, האם האנשים הטובים הללו צריכים לקבל כסף מהמדינה. במקום להחליט, עדיף להחליט שיהיה בסדר. יום אחד נחליט. יום אחד. אבל לא עכשיו. לא עכשיו. וכל מפעל ההתנחלויות, למשל, כל השטחים ה"מוחזקים"! ה"כבושים"! ה"לא מסופחים"! ה"כן מסופחים"! כל השטח הזה, שעבורו בנינו חומה עצומה, בנינו אותה כדי להפריד את השטח מהמדינה, או אולי כדי להשאיר אותו במדינה! אחחחחח איזה בלגן! עדיף לא להחליט, יהיה בסדר! גם כאן יהיה בסדר, יום אחד נחליט, אל תדאגו. יום אחד נצטרך להתמודד עם הבלגן הזה שבישלנו לעצמנו על אש קטנה וערמומית. יום אחד נספח את השטח! או שנוותר עליו! נדבר על זה כבר, לא עכשיו, אל תדאגו. נפתור את זה, מתישהו נפתור את זה, יהיה בסדר. וגם הסיפור החוקתי, גם הדרמה המשפטית המעיקה שבה אנחנו ספונים עכשיו מבוקר ועד ערב, גם המהפכה האיומה שבה אני נלחם עכשיו, בכל כך הרבה הפגנות – גם הסיפור הזה, שמפורר אותנו עכשיו – הוא סיפור מודחק ומוזנח. מדינת ישראל כבר שנים מתנהלת בלי חוקה, בתוך קומבינה משפטית סבוכה ועקומה, שבה מגילת העצמאות וכמה חוקי יסוד תשושים מאפשרים לבית המשפט להשאיר את ישראל דמוקרטית. ואת המצב הזה אנחנו צריכים לפתור, את המצב הזה אנחנו אמורים לפתור, אבל לא ככה. לא בכזאת מהירות, לא בכזאת אכזריות, לא בכזאת דווקאיות, לא בכזאת חוצפה. ככה לא מתמודדים עם הדחקה. ככה לא מכריעים דיון כל כך רגיש ולא מטופל, אחרי שבעה עשורים של יהיה בסדר.
נח בני הקטן מכסה את העיניים בכל פעם שהמציאות דוחקת אותו לפינה. במקום להתמודד עם הקשיים הוא עושה כאילו הם לא שם. אבל הם שם. וצריך להישיר אליהם מבט. הדיון הישראלי המטלטל שנוצר עכשיו, בחסות ההפיכה המשפטית שרוטמן ולוין מעוללים, עלול לקרוע אותנו לגזרים, אבל יש בכוחו לאפשר לנו, כחברה, להישיר מבט אל אחד הסיפורים הכי מודחקים בדברי ימיה של ישראל ולגעת בחוטים של הפצצה המתקתקת הזו, ביד זהירה, מעמיקה, רצינית ורגישה. אני מתפלל ומאמין ומקווה שזה יקרה, שנעבור את המשבר הזה, ונצא ממנו מחוזקים ומאוחדים, בעיניים פקוחות לרווחה. שכוייח.
