אחר כך אנחנו יורדים לספריית המבוגרים, ואני עושה סיבוב מהיר ולוקח בדרך כלל ספרים דקים או ספרי סיפורים קצרים, כי בתקופה הזו תודה לא־ל אין לי הרבה זמן לקרוא וכשיש, אני מעדיף שזה יהיה קצר ולעניין. לא חשוב, מה שרציתי לספר הוא שכמעט תמיד כשאני מגיע לספרייה, יושביה הם רובם ככולם כמובן בחורי ישיבות. ועבורי, המראה הזה ממש משובב עין ולב, מרגש ואפילו משמח. ואני יודע שיש אנשים שדווקא התופעה הזו היא לצנינים בעיניהם. בואו נגיד שהמשגיחים בישיבות לא רווים נחת מהעובדה שהבחורים שלהם מכלים זמנם בקריאת ספרים של חול. ופעם אחת כשהייתי בספרייה הייתה שם אישה בגיל העמידה עם משקפיים עגולים בצבע ירוק ושיער קצוץ שרטנה באוזני הספרן על איך זה ממש לא בסדר בעיניה שכל החרדים האלה יושבים פה ולא נמצאים בישיבה שלהם או לפחות בצבא ההגנה. ואני הבנתי ברגע הזה שבסוף הכול שאלה של עין טובה ועין רעה. בקיצור, הכול עניין של פוזיציה.
בשבוע שעבר, כשהייתי בספרייה וחיכיתי בתור להחלפה, ניגש לפתע בחור ישיבה מתוק ועגלגל עם חולצה לבנה מגוהצת למשעי ומשקפיים בלי מסגרת ואמר לספרן, שולם־שולם, מה שלומכם? תגידו, יש לכם במקרה את ״מלחמה ושלום״ של לב טולסטוי? והספרן הרים את הראש וחייך חיוך מתחת לשפם ואמר לו, בוודאי ידידי. הספר נמצא במדף הכי תחתון במעבר השלישי מימין. והבחור אמר תודה רבה תודה רבה, ככה פעמיים, ונבלע במעבר השלישי מימין. ואני נזכרתי בסיפור מצחיק ונוגע ללב שקרה בישיבה שלנו.
פעם אחת שמעתי אישה בגיל העמידה עם משקפיים עגולים בצבע ירוק ושיער קצוץ רוטנת באוזני הספרן שזה ממש לא בסדר שכל החרדים האלה יושבים פה ולא נמצאים בישיבה שלהם
היה לנו חבר אחד, לא חשוב השם שלו כרגע, שהחליט יום אחד שהוא חוזר בשאלה. ואנחנו, כשהוא הודיע לנו את זה צחקנו נורא ואמרנו לו, מה נסגר איתך אחינו? מה זה השטויות האלה? התחפפת על כל הראש? והבחור ההוא אמר, תצחקו תצחקו אבל אני החלטתי וזהו. ובאמת, יום למחרת ההכרזה הבחור ההוא הגיע לחדר שלו בפנימייה עם הר של ספרים. היו שם כה אמר זרתוסטרא של ניטשה ואתיקה של שפינוזה והחיים כמשל וכי נחש ממית של ישראל סגל וכתבים של ביאליק ועוד כל מיני קלאסיקות כמו אנה קארנינה ועלובי החיים, וגם מלחמה ושלום היה שם. והבחור הזה לתומו חשב שככה חוזרים בשאלה, ומבוקר עד ערב קרא את כל הספרים האלה במקום ללמוד תורה בבית מדרש וכשהוא סיים את הערמה הוא אמר, זהו אני מוכן ומזומן להיות חילוני! ארז את כל הדברים שלו במזוודה ונעלם מהישיבה. ואנחנו משום מה לא הפסקנו לצחוק מהטקטיקה המוזרה שהוא בחר בה לחזור בשאלה.
כעבור שבוע, בנצי שם בדוי פגש אותו בספרייה של בית העם, והבחור היה בלי כיפה ועם קפוצ׳ון של קופת חולים מאוחדת ועם אותן נעליים שחורות שהיו לו בישיבה. ובנצי אמר לו, הו הו. אתה ממש חילוני אני רואה. והבחור אמר לו, אמרתי לכם. ובנצי שם בדוי טפח לו על הגב ואמר, השם ישמור אותך אחי. אתה באמת מותק.
אבל הדבר הכי מצחיק קרה כמה שבועות אחר כך כשהלכנו כמה חברים לכותל בשעת לילה מאוחרת ובדרך, ליד שער יפו פתאום ראינו את החבר שלנו החוזר בשאלה והוא היה לבוש שוב כבחור ישיבה מן השורה. עם חולצה לבנה וציציות בחוץ וכיפה מקומטת עם סרט. ואמרנו לעצמנו שהוא כנראה חווה פיצול אישיות המסכן, ובכל זאת שאלנו אותו, זהו? אתה כבר לא חילוני אחינו? והוא קצת התבייש אבל ענה, מה אני אגיד לכם. עבדו עלינו.
ואנחנו לא הבנו למה הוא מתכוון, אז הוא פירט ואמר, וואלה, כל כך התכוננתי וקראתי את כל הספרים החיצוניים, והלכתי וראיתי סרטים של פליני וטרקובסקי וממש העמקתי בהם ובאתי לעולם החילוני והתחלתי לנייעס על כל מה שקראתי ואף אחד שם לא הבין על מה אני מדבר! הולך בנאדם, מתכונן כמו שצריך לחילוניות והולך ונהיה חילוני וכל החילונים שהוא פוגש מסתכלים עליו כמו חייזר שהוא מצטט להם ברדיצ'בסקי! איזו גניבת דעת! תאמינו לי, הוא המשיך, צדק החזון אי"ש שאמר את משל העגלה הריקה. ואנחנו צחקנו ואמרנו לו, טוב ומה עכשיו? והבחור כחכח בגרון ואמר, עכשיו אני צריך לבדוק מה יש למזרוחניקים להציע.
