כאשר ההיסטוריונים ינסו לאתר את הרגע שבו אבד סופית הסיכוי להגיע לפשרה כלשהי בשאלת הרפורמה המשפטית, הם יצביעו כנראה על ערב הכרזת ההצעה של הנשיא הרצוג, שכללה מתווה אבל לא הכילה שום פשרה.
סעיף אחר סעיף, מתווה הנשיא מציע לקבע את כל העקרונות הבעייתיים בשיטה הנוכחית, ובחלק מהנושאים להפוך את המצב לגרוע עוד יותר. בוועדה לבחירת שופטים, למשל, יש לימין כיום סיכוי כלשהו לרוב, כאשר הוא מצוי בקואליציה, אם שר המשפטים מגיע להבנות עם לשכת עורכי הדין. בהצעה של הרצוג, לעומת זאת, גם כשהימין בשלטון יהיו לו ארבעה נציגים בלבד מתוך 11. מנגד, כשהשמאל יעלה לשלטון הוא יוכל למנות שופטים כאוות נפשו, מכיוון שיחד עם השופטים הוא ייהנה מרוב אוטומטי של שבעה נציגים.
גם את שלטון היועמ"שים מבקש הרצוג להפוך מהלכה שנויה במחלוקת לעובדה יצוקה. הצעתו תקבע בחוק שהיועץ המשפטי איננו מייעץ בלבד אלא קובע מה מותר ומה אסור. שליחיו במשרדי הממשלה יתחזקו גם הם, וכל הזזה שלהם תדרוש את אישור היועץ המשפטי לממשלה.
ההצעה כוללת את הסרת איום הביקורת השיפוטית על חוקי היסוד, אולם חוקי היסוד יזדקקו לרוב בלתי אפשרי של 80 או 70 ח"כים, הגבלה שלא תחול על חוקי היסוד הקיימים. במקביל יעוגנו הזכות לשוויון ואיסור האפליה, שני ביטויים שנשמעים יפים מאוד, אך בפועל יגבירו את האקטיביזם השיפוטי עוד יותר מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
בניגוד להצעות פשרה שפורסמו לפני מתווה הרצוג, כמו מתווה פרידמן־אלבשן ואפילו קווי היסוד שהרצוג עצמו הציג רק לפני כמה שבועות, עם ההצעה הנוכחית אי אפשר לעשות דבר. היא אינה מנסה להציע דרך אמצע יצירתית, שאולי נוטה מעט לימין, אלא מיושרת כמעט לחלוטין לשמאל. הא ראיה, היא כבר זכתה לברכתם הנלהבת של גופים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הרצוג נאם יפה על חיזוק כוחה של הכנסת, אולם המתווה שהציג לא מייצר איזון בין הרשויות אלא מקבע במסמרות את עליונות הרשות השופטת. הנשיא עשה ניסיון מביך למתג אותו כ"מתווה העם", אף שזה לא מתווה שהעם בחר בשום צורה. הוא נראה יותר כמו מתווה להחלפת העם.
הרצוג אינו טיפש. אין ספק שהיה לו ברור שהוא מציג מתווה בלתי אפשרי עבור הימין. אולי הסיבה לכך היא השיחות הרבות שערך עם נציגי אליטת השמאל. הרצוג הדגיש בנאומו שמשני הצדדים הוא שמע רטוריקה מבהילה, אבל ייתכן שאת האמירות המאיימות הוא שמע דווקא משמאל. איומי האלימות הללו גרמו לו אולי ליישר קו עם גישת המכון הישראלי לדמוקרטיה. כשמשמאל מאיימים בקרע ומימין מדברים על אחדות, קל יותר לדרוך על הפייסנים ולהעדיף את המתלהמים.
מבחינת הקואליציה יש פשרות אפשריות. ובכל זאת הרצוג בחר במתווה שאין בו פשרה, גרוע עד כדי כך שכבר עדיף להשאיר את המצב הנוכחי, הרע, בתקווה שתיקונו יתאפשר בעתיד.
פרסום המתווה המוטה הצליח ליצור תמימות דעים נדירה בימין. מי שהתנגדו מראש לפשרה התחזקו בדעתם, אולם גם מי שתמכו בפשרה בכל ליבם וכבר הכינו את עצמם להתווכח עם חבריהם למחנה על חשיבות ההסכמות עם הצד השני, התאכזבו להיווכח שזהו מתווה בלתי אפשרי, שלא יכול לשמש אפילו נקודת התחלה לדיון.
הרצוג תקע את מחנה השמאל על עץ ההתנגדות לכל פשרה. הוא סימן את קו האמצע, כך שגנץ, ובוודאי לפיד, לא יוכלו להסכים לשום הצעה עתידית שתהיה ימינה ממנו. הנשיא היה יכול להשתמש במעמדו כדי להביא להרגעת הרוחות, אולי אפילו לפשרה היסטורית. במקום זאת הוא זרק לפח עבודה של שבועות ארוכים וקרדיט של שנים. אם היה סיכוי קטן לפשרה שתהיה מקובלת על רוב הקואליציה ועל חלק מהאופוזיציה, הרצוג חיסל אותו.
