במקביל למחאה מתרבים בשבועות האחרונים ברחבי הארץ גם מעגלי שיח והידברות בין תומכי הרפורמה למתנגדיה. לא מדובר באותם מספרים והיקפים של ההפגנות ומשתתפיהן, אבל קשה להתעלם מהתופעה.
בירושלים עומד זה ימים רבים בכניסה לגן הוורדים אוהל הידברות והסכמות שיזמו חניכי מכינת עין־פרת, ועליו הסיסמה "אנשים אחים אנחנו". לפני שבועיים הורחבה היוזמה והוקם אוהל הידברות נוסף בשדרות רוטשילד בתל־אביב, מול בית העצמאות. לצד הרצאות של אישי ציבור מתקיימים באוהלים מעגלי שיח על תרבות של מחלוקת, על מדינה יהודית ודמוקרטית, על הרעיון הציוני וכמובן על הרפורמה.
בבאר־שבע התקיימו בשבועיים האחרונים מעגלי שיח והידברות במוצאי שבת, בסיומן של ההפגנות נגד הרפורמה. בשבוע הראשון היה שם מעגל אחד עם כשלושים איש; בשבוע השני היו כבר חמישה מעגלים עם יותר ממאה משתתפים. מעגלי שיח התקיימו בשבועיים האחרונים גם בנוף־הגליל, בקריית־שמונה, במועצה האזורית רמת־הנגב ועוד.
לציניקנים לא חסרות סיבות לזלזל במעגלים הללו. אם "מתווה העם" של נשיא המדינה נכשל בניסיונותיו לייצר הסכמה, במה יועילו מעגלי השיח? נוסחת פשרה הרי לא תצא מהמעגלים הללו, הפוליטיקאים אינם מתרגשים מקיומם, וגם התקשורת מתעלמת. צריך גם להודות ביושר שהמעגלים אינם מגוונים מספיק. נכון, יושבים שם זה לצד זה מתנגדים ותומכים של הרפורמה, אבל אין שם כמעט מצביעי ליכוד, אין חרדים ואין ערבים. במעגלים יושבים בעיקר דתיים־לאומיים מהאזורים הממלכתיים והליברליים יותר של הימין, ואנשי שמאל מתונים.
ובכל זאת, המעגלים הללו חשובים. בתקופה של קיטוב הולך וגובר ופחד הדדי, השיחה עצמה, פנים מול פנים, מהווה פעולה חיובית של הרגעה. בקרב חלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה גובר החשש לעתידם האישי במדינה. במדד הדמוקרטיה שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כחודשיים, 70 אחוזים מהמשתתפים בסקר השיבו שהם מוטרדים מכך שלא יוכלו לשמור על אורח חייהם בגלל התחזקות של קבוצות אחרות בחברה. ב־2017 עמד שיעור המוטרדים מכך על 41 אחוזים בלבד. המדד הצביע גם על ירידה בסולידריות החברתית. שיעור המסכימים עם ההיגד שישראלים יכולים לסמוך על ישראלים אחרים שיעזרו להם בעת צרה ירד בחברה היהודית מאז 2016 מ־75 אחוזים ל־68 אחוזים בלבד.
רבים מתומכי הרפורמה שהשתתפו במעגלי שיח בשבועות האחרונים הופתעו מעוצמת החששות שקיימים בקרב מתנגדי הרפורמה. הפחד הוא לא ממלחמת אחים, אלא מפגיעה מכוונת של הממשלה באורח החיים הליברלי. נשים מדברות בפחד על הדרתן מתפקידים ציבוריים ועל איסור גורף על הפלות. גברים ונשים חוששים מחובת הפרדה מגדרית בכל מרחב ואירוע ציבורי במדינה. להט"בים מדברים בחרדה על פגיעה באורח חייהם. הם לא ממציאים את הדאגות, הם באמת מפחדים.
הדתיים והימנים במעגל מגיבים לחששות ולפחדים הללו בהרמת גבה ובהפתעה. תסתכלו עלינו, הם אומרים לחבריהם החילונים, אתם באמת חושבים שנכפה עליכם את הלכות חיינו הדתיים? חלקם מגיבים בעלבון: איך אתם מסוגלים לחשוד בנו שנמנע מנשים למלא תפקידים ציבוריים? איך עולה על דעתכם לחשוב שנתמוך בחוקים שיכוונו לפגיעה ישירה באורח חייכם?
שופכים שמן למדורה
על כך צריך לומר כמה דברים. ראשית, הפחדים הללו, מופרזים או לא, הם דו־סטריים. כל מי שהיה כאן בשנתיים האחרונות, נחשף לחרדות מוגזמות מן המחנה שנמצא כעת בשלטון. רבנים וחברי כנסת מהציבור הדתי־לאומי דיברו על החרבת הרבנות הראשית ועל סופה של המדינה היהודית. פוליטיקאים בליכוד ועיתונאים בימין יצאו באמירות מופרכות על חיסול הנגב ועל מכירת המדינה לתנועה האסלאמית. כותרות העיתונים החרדיים היו היסטריות לא פחות מכותרות הארץ בחודשים האחרונים.
שנית, הפחדים הללו מקבלים חיזוק ממהלכים והתבטאויות של פוליטיקאים בקואליציה. כשחברי כנסת מש"ס מעלים הצעת חוק שמאפשרת חצי שנת מאסר על נגינה ולבוש לא הולם בכותל, הם מקשים על כל אדם דתי שמנסה להרגיע את חברו החילוני. התבטאויות של שיכרון כוח מצד שרים וח"כים בקואליציה, שלא נחזור עליהן, מקשות על תומכי הרפורמה בהורדת מפלס החרדה בקרב חבריהם במחנה הליברלי.
אבל הדבר החשוב שצריך לומר על הפחד והחרדה הוא שהם יושבים על אי אמון שנובע בעיקר מחוסר היכרות. השר בצלאל סמוטריץ' ניסח זאת יפה בפוסט החשוב שפרסם לפני שבוע וחצי. "השבועות האחרונים חושפים הרבה פחד וחששות הדדיים", כתב סמוטריץ'. "פחד וחששות שנובעים רק קצת מהמחלוקות עצמן אבל הרבה יותר מכך שאנחנו לא מכירים מספיק, לא מדברים מספיק, לא מקשיבים מספיק, ולא לומדים מספיק אחד את השני".
סמוטריץ' הוסיף שבלי קשר לתוצאות הרפורמה המשפטית, "אנחנו חייבים לפתוח במהלך של שיח לאומי. של הפלת חומות ואחדות חדשה. עם ומתוך מחלוקות, אבל על בסיס היכרות אמיתית ונטולת סטיגמות, כבוד הדדי ושיח ענייני".
בדיוק מכאן נובעת חשיבותם של מעגלי השיח. כדי לפוגג את הפחדים והחששות צריך קודם כול להיפגש, להכיר ולהקשיב. רבים מתושבי המדינה נוטים להסתגר במקומות מגורים הומוגניים, ולחלוק את היומיום עם הדומים להם, וככל שהחברה הישראלית גדלה, תהליכי ההתכנסות בה מתעצמים.
בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת היה קל יותר למצוא בערי ישראל בנייני מגורים שחילונים, דתיים וחרדים מתגוררים בהם זה לצד זה. המיעוטים בחברה לא היו יכולים אז להרשות לעצמם לגור בשכונה משלהם או בעיר משלהם. דווקא ההתעצמות של כל מיעוט אפשרה את ההתבדלות. פתאום היו יכולות לקום ערים שלמות על טהרת הציבור החרדי, כמו ביתר־עילית ומודיעין־עילית, וגם הציבור הדתי־לאומי גילה שנוח לו יותר לחיות עם עצמו, ולא רק מעבר לקו הירוק.
החיים בבועה שבטית מבודלת נעימים ונוחים ליצור האנושי. אדם אוהב לחיות בחברת הדומים לו. החילוני מעדיף לחיות בשכונה עם רוב חילוני מובהק ולברוח מעימותים דתיים על פתיחת חנויות בשבת. החרדי שמח לגור בשכונות על טהרת הקודש, עם רחובות סגורים בשבת ובלי מודעות לא צנועות. לדתי־לאומי נוח לגור בדירה עם מרפסת סוכה, בית כנסת קרוב וסניף בני עקיבא. גם יוצא ברית המועצות מעדיף שכונה עם שיעור עולים גבוה וחנויות מזון בהתאם. אבל לבועות הללו יש מחיר כבד שהחברה הישראלית משלמת כבר היום. כשמקומות המפגש והחיכוך בין האוכלוסיות הולכים ומתמעטים, אין היכרות והניכור גובר.
אי אפשר להבין את עמדות מתנגדי הרפורמה רק בתיווכם של כלי התקשורת והרשתות. לא מספיק לעבור ליד הפגנה בתל־אביב או בירושלים או לצפות בתוכנית טלוויזיה מגויסת כדי לשרטט פרופיל אותנטי של המפגינים ולהתמודד עם טיעוניהם.
הנה ציטוט חשוב נוסף מהפוסט של סמוטריץ': "אם יש פער אדיר בין מי שאני לאיך שתופסים אותי 'בצד השני' עד שאפשר לייחס לי קריאה לרצח נשים וילדים, מי יודע איזה פער יש בין איך שאני תופס לא פעם אנשים או אמירות של גורמים בצד השני ובין מי ומה שהם באמת? אולי גם אני נופל בדיוק באותה טעות?"
אם אנחנו נדהמים או נעלבים מכך שמייחסים לנו כוונות שגויות או עוינות, ותולים זאת בחוסר היכרות איתנו, סביר להניח שגם במחנה השני מרגישים כך כלפינו. ייחוס כוונות טובות מתחיל בהיכרות ובמפגש. אל תזלזלו במעגלי השיח. כשאנשים זוכים להקשבה, הם מצליחים לשמור על תקווה.
