מתווה הנשיא הרצוג, קשה להגיד את זה במילה רכה יותר, הוא עלבון; עלבון לבוחרים שהחזירו את הימין לשלטון, עלבון לאלה מביניהם שהשתוקקו לפשרה למרות נקיעת נפשם משתלטנות בג"ץ, וגם עלבון לאינטליגנציה הקולקטיבית: כיצד אפשר לכנות מתווה חד־צדדי "מתווה העם"? לאיזה עם בדיוק מתכוון כבוד הנשיא? האם לזה של יאיר לפיד, שהסביר לנו לפני כמה ימים שמתנגדי ההתנתקות ב־2005 היו "אנשים אחרים"?
בחודש שעבר איים פובליציסט ותיק על הנשיא הרצוג לבל יעז להציג פשרה שתהיה מקובלת על הימין. "מי שיושיט לאנשים האלה יד הוא בחזקת פושע מלחמה", כך כתב בעיתון שלו, עוכר הרפורמה, מחרחר המדון. והנה, אתמול, אותו פובליציסט חגג: "הרצוג סוף־סוף בחר צד". אכן בחר. וליתר דיוק, בחר להיכנע למאיימים, לסרבנים, למוציאי הכספים מהארץ, לחוסמי איילון, למטילי המצור הפראי על נתב"ג ועל המספרה של שרה נתניהו, למי שהפקיעו כמעט את כל ערוצי הטלוויזיה לטובת צד אחד בוויכוח, הוועד המארגן של מלחמת האחים.
כבוד הנשיא התנהל שלשום כמתווך בינלאומי שנקרא לגשר בין הישראלים לפלסטינים במחלוקת על מזרח ירושלים, וברגע המכריע הציג לישראל תביעה לוותר גם על מערב העיר. הצעתו שלשום מנציחה את ההרכב ההומוגני־כמעט של בית המשפט העליון, מאפשרת לשופטים להמשיך בתעלולי ההתגברות על הכרעות הכנסת, מרוקנת מתוכן את פסיקת הבוחר הישראלי מלפני חמישה חודשים בקושי, ולמעשה אינה גורעת מאומה מיכולות הניהול הבלבדי של ישראל בידי היועצים המשפטיים.
כפי שפרשן משפטי חכם הסביר אתמול, אפילו חוק הלאום לא היה עובר אילו מתווה הנשיא נכנס לתוקף לפני 2018, מפני שלפי המתווה הזה יש צורך ב־80 ח"כים כדי לחוקק חוק יסוד חדש (או "רק" 70 ח"כים אם דוחים את כניסתו לתוקף לכנסת הבאה). לכן קשה להאמין שהמסמך שפרסם שלשום הנשיא הוא באמת פרי עבודת חשיבה והתייעצויות של "עשרה שבועות שאני עובד מסביב לשעון".
הנשיא אכן פגש את כולם, כפי שאמר לאומה, ואפילו ויתר על נסיעה חשובה ליפן, אבל בסוף אימץ בחופזה את העצות הרעות שקיבל מנציגי אסכולת ברק. הוא התעלם מהצעות מתווה סבירות פי כמה שגובשו בהתייעצות שקדנית עם משפטנים מוערכים בשני הצדדים, וזכו לברכתם. נאומו הנמהר לאומה גנז את גילויי האופטימיות שלבלבה פתאום שלשום בצהריים, אולי גם בזכות גשמי הברכה ששברו את הבצורת הקשה של פברואר, ורמזו שאין ייאוש בעולם כלל. נתניהו עיכב את יציאתו מהארץ, סמוטריץ' הקדים את בואו ארצה, ניחוחות הסדר סנסציוני מילאו את האוויר. אבל אז הרצוג קבר הכול. קשה לראות את השמאל מוותר ומתפשר על משהו אחרי שהנשיא נתן לו הכול ואפילו קצת יותר.
למרבה הצער, החלק ההגיוני ביותר בנאום הרצוג היה זה שבו הזהיר מפני מלחמת אחים. הנשיא צדק כשקבע שאנחנו נמצאים "במרחק נגיעה" ממנה. כבר אתמול נשפך קצת דם באחת ההפגנות. ההתנגשות הבאה בין חוסמים לנחסמים עלולה להיגמר בהרוגים, חלילה.
בן משפחה רחוק של כותב שורות אלו נהרג בהתנגשות בין שוטרים למפגינים בשנות החמישים, פנחס סגלוב. הוא היה בן דודו של סבי, ששכל את בנו במלחמות היהודים של ערב הקמת המדינה. במלחמות ההן בא לעולם הביטוי הבגיניסטי "רק לא מלחמת אחים". יריב לוין, בן למשפחה הלוחמת, ודאי מכיר אותו היטב, והרי כמעט הכול תלוי עכשיו בו.
כשיקום מהשבעה על אביו יצטרך לוין לנקוט צעד מיידי לבלימת האסון. ראשית חוכמה, להמתין עם חקיקת הרפורמה עד אחרי יום העצמאות, ולנסות לקדם בינתיים את מתווה אלבשן או מתווה סביר אחר. אומנם זה קשה שבעתיים אחרי נאום הנשיא, אבל זו הברירה היחידה שתציל אותנו מאביב ומקיץ שנרצה לשכוח.
לממשלת הימין אין כוח להעביר רפורמה שלא תגרור את החרפת המשבר הפנימי הנורא, שממילא ירוקן אותה מתוכן. אם לוין, נתניהו, רוטמן וסמוטריץ' יכריזו על הפסקת אש, לא כדי לבטל כליל את הרפורמה אלא בעיקר כדי למתן אותה באופן מושכל, הם יצליחו להבהיר לימין את חומרת המצב, וגם לשכך את הדאגות של רבים ממתנגדי הרפורמה. הרי בסוף זה באמת מה שרוב העם רוצה, פיוס, ובהיעדר מבוגר אחראי, כולנו אחראים.
