פעם בא מלאך לבן־גוריון בחלום הלילה ואמר לו כך: "יום אחד, במדינה היהודית שתקים, ימרדו תומכי האופוזיציה בממשלה הנבחרת. מתוך אמונה כנה בצדקתם הם ינסו לשתק את המדינה, לחסום את הכבישים, להשתמש בעושרם כדי להרוס את הכלכלה, ואפילו להמריד את החיילים".
בן־גוריון נאנח. "קשי עורף, היהודים שלנו. יהיו אלו הפורשים בהנהגת בגין, הלוא כך? כבר שנים חושד אני שינסו להקים לעצמם צבא פרטי, לאחר שנקים המדינה".
"דווקא לא", אמר המלאך. "אתה עומד לעשות דבר נורא: אתה תפציץ אונייה שלהם ותטביע אותה עם הלוחמים היהודים שבה. אך מנחם בגין ינשוך שפתיים ויכריז: רק לא מלחמת אחים".
"בגין?" תמה בן־גוריון, "הפשיסט הזה?"
"הוא הוא", אישר המלאך.
"אז מן הסתם יוביל הוא מרד אם אחדש היחסים עם גרמניה", סבר בן־גוריון.
"בגין ישקול זאת", הודה המלאך, "אבל לא".
בן־גוריון המהם. "אם כך, את המרד שאתה מתאר ודאי יובילו הקומוניסטים של מפ"ם, אחרי שאפרק המיליציה שלהם, הפלמ"ח. הם הרי כבר אוגרים נשק במשקיהם".
"זה יהיה קרוב", אמר המלאך, "אבל מרד לא יהיה".
"אקרא דרור לדמיוני", אמר לו בן־גוריון, שבחלומו מצא בחידון הזה איזה סיפוק משונה, "ואנחש שביום מן הימים יעלו בגין וחבריו לשלטון, ויוציאו העם למלחמה. אנשי השמאל יתקוממו, ומרוב חרון אפם יטעו באופן טרגי ויפתחו במרד".
"גם הם יתאפקו", אמר המלאך. "הם יסתפקו בהפגנות סוערות, ולא יעלו על דעתם סרבנות המונית, ודאי שלא ינצלו את עושרם כדי לפגוע בכלכלת המדינה".
"טוב, מדובר באנשי שמאל", אמר הזקן בפסקנות, "יומם ולילה ודאי עמלים הם למחייתם בשדות הנגב, ויבולם הדל יחלקו עם חבריהם. ואם במקרה יהיו בשמאל עשיר או שניים, ודאי לא יעלו על דעתם להשתמש בממונם כדי לדרוש מהעניים שיצייתו להם".
המלאך נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו, אך הוסיף לשתוק.
"אם כבר מדמיינים", אמר בן־גוריון, "אולי המרד שאתה מתאר יהיה קשור במהלך נורא של עקירת יישובים. החלוצים בני הקיבוצים יקימו התיישבות חדשה בקצה הארץ…"
"יהיו אלו הדתיים", קטע אותו המלאך, שלא יכול היה להתאפק.
"האדוקים?" נדהם בן־גוריון, "עוד יהיו כאלו בעתיד? והם יקימו יישובים? ובכן, ייתכן שצריך אני לשנות דעתי הן בנוגע לבגין והן ביחס לאדוקים".
"חבל שלא תזכור כלום מכל זה כאשר תתעורר", נאנח המלאך.
בן־גוריון משך בכתפיו. "ובכן, צדקתי? על זה יהיה המרד?"
"לא ולא", אמר המלאך. "העקורים יגלו גבורה נפשית נדירה. הממשלה תחריב את בתיהם, תמסור את נחלתם למחבלי האויב, תהרוס את קהילותיהם, תגזול את פרנסתם, תחפור את בתי הקברות שלהם ותוציא משם את מתיהם – והם יתאפקו ולא ימרדו".
"אני מרים ידיים", אמר בן־גוריון. "אם על כל אלו יתאפקו בני עמי – מה יצית חרונם עד שיאיימו להחריב המדינה בזעמם?"
"רפורמה במערכת המשפט", אמר המלאך, "למשל, ביטול יומרתו של בית המשפט לפסול חוקים".
"למה שיפסול חוקים?" תמה בן־גוריון.
"בדיוק", אמר המלאך. "אבל המוחים יאמרו שזהו הרס הדמוקרטיה, שהיא נשמת אפה של המדינה, כפי שהוזכר במגילת העצמאות".
"אני בעד דמוקרטיה", אמר הזקן, "אבל מנוי וגמור בליבי שהמילה דמוקרטיה לא תופיע בהכרזת העצמאות. ובכל מקרה, איך דמוקרטיה קשורה לפסילת חוקים?"
"אני מסכים", נאנח שוב המלאך, "אבל זה מה שהם אומרים".
"לא ייתכן שרק בזה מדובר", אמר בן־גוריון, "מה עוד תרצה הממשלה לשנות?"
"את הרכב הוועדה לבחירת שופטים".
"המה לבחירת מה?"
"הוועדה שבוחרת את השופטים, אלו שמענישים גנבים וכן הלאה".
"ובגלל זה מאיימים יריבי הממשלה להחריב את המדינה? על כך הם ממרידים חיילים? אין הם מבינים שאפילו אם ינצחו בקרב, יפסידו במערכה? שבכל פעם שהם ינצחו בבחירות וינסו לקבוע מדיניות, יעשו להם מתנגדיהם בדיוק אותו דבר? שהם הורסים היכולת לקיים מדינה?"
שניהם שתקו שתיקה ארוכה.
"אולי צריך לחשוב שוב על כל הרעיון הזה של מדינה יהודית", אמר לבסוף הזקן בדכדוך.
"לא ולא", אמר המלאך, "כמעט כולם מתכוונים לטובה, ובסוף יימצא פתרון. ולמרבה המזל, אתה תשכח בבוקר את כל האיומים הללו. השאלה היא כמה זמן ייקח לדור ניניך לשכוח אותם".
