חידוש היחסים בין סעודיה לאיראן תפס את כולם בהפתעה. זה לא רק ההסכם עצמו, אלא גם התיווך הסיני. בחודשים האחרונים היו לא מעט סימנים שמשהו גדול מתרחש מתחת לפני השטח. זה החל כבר בדצמבר, עם ביקורו של נשיא סין שי ג'ינפינג בריאד. הוא נועד שם לא רק עם יורש העצר מוחמד בן־סלמאן אלא גם עם שורה של בכירים ממדינות המפרץ. חודשיים אחר כך אירח שי בבייג'ינג את נשיא איראן אבראהים ראיסי. ובטווח הזמן הזה התרחשו כנראה מגעים חשאיים, שחוללו את הניצחון הדיפלומטי הסיני.
מה גרם לשי ג'ינפינג לבצע פליק־פלאק דיפלומטי מההתנהלות המסורתית של מדיניות החוץ הסינית? את התשובות אפשר למצוא בכמה מישורים. ברמה הראשונה והמתבקשת צריך להתבונן על עובדות היסוד הכלכליות. הכלכלה הסינית היא כלכלה זוללת אנרגיה, והיום סין היא הצרכנית מספר אחת של אנרגיה במזרח התיכון. מבחינתם, מזרח תיכון יציב ורגוע הוא תנאי חיוני להמשך השגשוג.
עד לפני כמה שנים הייתה ארה"ב הלקוחה המובילה של גז ונפט מזרח־תיכוניים. אולם מאז הגיעה ארה"ב לעצמאות אנרגטית והורידה באופן דרמטי את ייבוא האנרגיה מהמזרח התיכון, הפכה סין ללקוחה העיקרית. ובזמן שבזירות אחרות התחרות בין הכלכלה הסינית לכלכלה האמריקנית גברה, במזרח התיכון ארה"ב צמצמה את נוכחותה. באופן פרדוקסלי, הנסיגה האמריקנית במזרח התיכון הציפה תהליכים אזוריים סוערים, המנוגדים לאינטרס הסיני ביציבות שתבטיח אספקת אנרגיה סדורה מהמזרח התיכון, בעיקר עקב הסנקציות הבינלאומיות על הנפט האיראני. לכן, באופן אירוני למדי, אפשר לפרש את התיווך הסיני המפתיע בין איראן לסעודיה כניסיון סיני להחליף את ארה"ב בתפקיד השוטר העולמי באזור.
זה כמובן רק חלק מתמונת היריבות האמריקנית־סינית, הכוללת בשנים האחרונות סדרה של עימותים מול השפעתה הבינלאומית הגוברת של סין. בכלל זה התנהלותה האגרסיבית בים סין הדרומי, האיומים על טאיוואן שהגיעו לשיאים של מתיחות, דיכוי הדמוקרטיה בהונג־קונג, פרשות ריגול סיני בארה"ב, מלחמות הטכנולוגיה ובראשן החרם האמריקני על וואווי וטיקטוק, וכמובן התנהלותה של סין מול הפלישה הרוסית לאוקראינה.
על רקע זה כדאי לשים לב לתהליך שעבר בשנה האחרונה הנשיא הסיני שי ג'ינפינג. זו הייתה שנה מכוננת בעבורו, אפילו דרמטית. לפני שבוע בדיוק, לאחר קצת יותר מעשור בתפקיד, הושבע שי לכהונתו השלישית והחריגה. בטקס ההשבעה, שנערך בהיכל העם בכיכר טיינאנמן, הניח שי את ידו על עותק של החוקה הסינית בכריכה אדומה, ונשבע לבנות "מדינה סוציאליסטית, מודרנית, חזקה, משגשגת, תרבותית, דמוקרטית, גדולה והרמונית". השבעתו של שי היא שיאו של תהליך, שבמסגרתו הוא נבחר בפעם השלישית באוקטובר האחרון לעמוד בראש המפלגה הקומוניסטית של סין. כעת הוא גם הנשיא וגם המזכיר הכללי של המפלגה, והמנהיג העוצמתי ביותר של סין מאז מאו.
אלא שבאופן שייקספירי משהו, מיד עם בחירתו למזכ"ל המפלגה נאלץ שי להתמודד עם מחאות המוניות שפרצו ברחבי המדינה, ושבהן נשמעו, אולי לראשונה, קריאות לשי להתפטר ולמפלגה הקומוניסטית ללכת לעזאזל. זה החל בעיר אורומצ'י בירת מחוז שינג'אנג, בעקבות דליקה גדולה שפרצה בבניין מגורים. כל תושבי הבניין נספו, לאחר שהעזרה המיוחלת בוששה לבוא בגלל מדיניות הממשלה, שגרמה לכך שמחסומי קורונה לא אפשרו לכוחות ההצלה להגיע. המחאה התפשטה במהירות והגיעה לבייג'ינג, שם הניפו מפגינים צעירים כרזות מחאה נגד שי והמפלגה, לצד קריאות "לא רוצים דיקטטורה, רוצים דמוקרטיה".
המשטר הגיב ביד קשה, ורבים נעצרו. אבל במקביל חלחלה בבייג'ינג ההבנה שאחרי שלוש שנים של מדיניות אפס קורונה, העם הסיני הגיע לסוג של רוויה. בשעה שהעולם התמודד בהצלחה עם הקורונה ולמד לחיות עימה ולצידה, אזרחי סין בילו את שלוש השנים האחרונות בכלא אחד גדול. המציאות הזו יצרה תחושת זעם ומיאוס, שבמקרים אחדים הובילה כמעט למרי אזרחי.
בבייג'ינג קראו את התמונה, ושי קיבל החלטה דרמטית להסיר את הגבלות הקורונה. זו הייתה החלטה לא פשוטה, מכיוון שהמדיניות הקודמת גרמה לכך שרוב תושבי סין לא נדבקו במחלה והאוכלוסייה לא פיתחה עמידות. גם החיסונים מתוצרת מקומית לא הוכיחו את יעילותם. התוצאה הקשה של הסרת ההגבלות הייתה גל הידבקות שזינק בעוצמה מאפס למאה. מיליונים חלו, 130 זני אומיקרון חדשים נרשמו. את המחיר שילמה בעיקר האוכלוסייה הקשישה.
במבט לאחור, זו הייתה החלטה בעלת תוצאות דרוויניסטיות, משהו שלא היה עובר בשום ממשלה דמוקרטית. אבל שי קיבל את ההחלטה. ב־1 בינואר, בנאום לרגל השנה האזרחית החדשה, הוא אמר: "נכנסנו כעת לשלב חדש של התגובה לקורונה… האור והתקווה ממש מול עינינו". כעת, חודשיים וחצי אחרי כן, כנראה לא מקרי שנשיא סין הנמצא בשיא כוחו מנפק לעולם דרמות בזו אחר זו. כך, במקביל להשבעתו לכהונה שלישית ב־10 במרץ, הפתיעה סין את הקהילה הבינלאומית עם תמונת נציגי איראן וסעודיה לוחצים ידיים בבייג'ינג. באותה שעה בדיוק עסקו פקידיו של שי בפמפום קמפיין תעמולה אגרסיבי כלפי פנים, המשכתב את מדיניות אפס קורונה הכושלת לנרטיב "הניצחון על המגפה". והשבוע, שלוש שנים אחרי שסין סגרה את גבולותיה עם פרוץ הקורונה, היא הודיעה לעולם רשמית על פתיחתם מחדש.
אז מה עובר בראשו של שי? קשה להבין את התהליכים המנטליים של אדם שמחזיק בתפקיד עוצמתי כזה. אבל אפשר לנחש שאולי חלפו במוחו הרהור או שניים על תפקידו האפשרי כשוטר העולמי החדש, מי שבא לעשות סדר בכאוס העולמי לאחר שהנהגת ארה"ב כשלה לשיטתו בתפקיד. בעיני רוחו הוא כנראה רואה את עצמו כמי שנועד להחזיר למסלולם את הסדר וההרמוניה הגלובליים, שיאפשרו לסין לפרוץ לגבהים חדשים. בראי הזה אפשר לראות גם את ביקורו בשבוע הבא ברוסיה.
כבר לפני שלושה שבועות נחת במוסקבה וואנג יי, יועצו הבכיר של שי לענייני חוץ. לא במקרה זה קרה יום לאחר ביקורו של הנשיא ביידן בקייב. וואנג הכין את הקרקע לביקורו של שי. זהו אותו וואנג שגם ניהל את המגעים להסכם בין סעודיה לאיראן. סימני השאלה גדולים: האם בביקורו ברוסיה יקרא שי לסיים את המלחמה באוקראינה? האם ינסה לעקם את מרפקו של פוטין בניסיון לייצר מומנטום לשיחות שלום? או אולי יתרכז דווקא באספקת נשק וטכנולוגיה סינית לרוסיה? אם שי יצליח, ולוּ חלקית, לייצר מסלול להפסקת המלחמה, זו תהיה מבחינתו תרומה משמעותית שתעזור לפוגג את החשדנות והחשש במערב כלפי הכוונות הסיניות.
ולסיום, הערת שוליים ששמעתי השבוע מפי ידידי ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב. "עם כל הכבוד לסינים, ויש כבוד", אומר זיידל, "זכות הראשונים על ההסכם בין סעודיה לאיראן שמורה לעיראקים. הם, שמצאו את עצמם פעם אחר פעם לכודים בצבת בין שתי שחקניות הענק המקומיות סעודיה ואיראן, היו גם אלה שיזמו, אירחו ודחפו לחידוש היחסים ביניהן, בתהליך שנמשך שנים. שחקן המפתח היה ראש ממשלת עיראק לשעבר, מוסטפא אל־כאזמי. בתקופתו גם התקיים בבגדד אירוע פסגה ערבי בהשתתפות שרי החוץ של איראן וסעודיה. לא ברור מתי הסינים נכנסו לתמונה, אבל להערכתי, לא מזמן. בריאיון שנתן אל־כאזמי לעיתון א־שארק אל־אווסט הוא אמר שבאותן שיחות מקדימות דובר על חידוש היחסים כצעד ראשון, ואז כניסה לתהליך ארוך של צעדים בוני אמון. יש סיבות טובות להניח שזה יהיה תהליך ארוך ולא קל בכלל".
